את הכף הכריע הג'וניור - והוא אפילו לא ידע שהוא כזה: כמה סידורים חשובים ותור לאיזו בדיקה סידרו לו לצאת הביתה יום לפני שאר הפלוגה שלו, כלומר ברביעי - ומהרגע שאבא שלו הבין שהוא עומד להיות בבית בערב, כבר לא הייתה לי (ולו) ברירה: הולכים לגמר הגביע בירושלים. הפועל חיפה היא השריד הכמעט אחרון שנותר לי מימי ילדותי. התגלמות אחרונה של ימי התום בחיי. טוב אדום ומוחלט בעולם שעם השנים הפך לשטח אפור.
באופן מוזר, הפועל חיפה היא גם השריד האחרון שנותר לי מימי ילדותו: הוא הגיח מרחם אמו בשבת האחרונה של עונת האליפות, זכה בשמו הפרטי של הקפטן, ויצא מחדר הלידה כשהוא עטוף בחולצת המשחק של הקבוצה, שהורתחה ונוילנה מבעוד מועד. יגדל ויהיה מה שיהיה: ימין, שמאל, גיי או סטרייט, העיקר שלא יהיה אוהד מכבי חיפה.
בשנים ההן, לא רק שלא החמצתי משחק, אלא אף הייתי "קופץ" מדי פעם מתל אביב לחיפה, רק בשביל לשבור את הקריז בין שבת לשבת עם איזה אימון קטן. מאז קרה לנו מה שקורה לרוב האהבות: לפני קרוב לעשור עברנו, הפועל חיפה ואני, למצוות אנשים מלומדה: פעם בחודשיים לערך קפצתי ליציע, יותר בשביל לפצח גרעינים בצוותא עם מכרים ותיקים ופחות בשביל הכדורגל. מאז שסגרו את בלומפילד, אצטדיון הכדורגל הכי קל"בי שלי, אפילו במינימום הזה התקשיתי לעמוד, ואת מספר הביקורים שלי באצטדיון על שם הטייקון אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת.
לכן לא אצה לי הדרך ירושלימה למשחק הגמר: זה לא שלא רציתי, כמו שקצת התביישתי. הפועל חיפה היא קבוצה שנקנית בייסורים. באליפות ההיא, של 99', "הגיע לי" לזכות אחרי כל השנים הרבות שבהן נדדתי בעקבות האהבה בליגה נמוכה ולערים שלא ידעתי היכן למקם אותן על המפה. לעומת זאת, חגיגת הגביע השתא היא בעיני פרס ראוי לאוהדים שחירפו נפשם בריבים עם האישה ושרפו שבתות על כדורגל מביך, תוצאות רעות ואוכל שמנוני בתחנות דלק. ובכל זאת, מרגע שנפל הפור והג'וניור אישר שהוא יוצא, החלטתי להפתיע אותו בכרטיס.
ואז גיליתי שאזלו הכרטיסים... לשמחתי התברר שלפעמים זרעים שנזרעו באהבה לפני 15 ו–20 שנה, מניבים יבול מאוחר של אהבת חינם - וברגע שפשטה השמועה ש"לקיפניס ולילד אין כרטיס", הוצפתי בכרטיסים, הזמנות ועוד, כולל כאלה לאזור שבין נשיא המדינה לשרת הספורט שלה.
את כולן חילקתי למי שנתקעו, כמוני, ובחרתי במקומות שמאחורי השער: אני מעדיף לעמוד שעתיים מאחורי דגלים שמסתירים את הנעשה על הדשא מאשר לשבת ליד אוכלי–חינם מהסוג הגרוע ביותר, לבלרים ועסקנים ששונאים ספורט, אבל מתים על כיבודים.
אוהדי בית"ר היו תמיד פלא בעיני, כי אהבתם לבית"ר פנים רבות לה: אני מהדור שעוד זוכר איך משחקי חוץ בימק"א היו מבחן האומץ האולטימטיבי לאוהד השרוף מול הקהל הכי אלים בארץ. מצד שני, עם כל הכבוד לשירי "ארץ ישראל הישנה והטובה" של האשכנזים, מי שלא שמע 20 אלף אוהדי בית"ר פותחים גרונות עם "שבחי, ירושלים, את אדונייייי...", עד שהשערות על גב היד סומרות, לא שמע שירה בציבור מימיו.
בהלך הרוח הזה הסתובבנו בעיר לפני המשחק, תוקעים פסטליקוס עם רוטב עגבניות פיקנטי ומפרקים חבית של גינס (שילוב ירושלמי–דבלינאי ידוע) אצל דניאלה ב"בארוד". מצד אחד מסתחבקים עם אוהדים לבושים בצהוב ושחור, מצד שני מחזיקים ביד סווטשירט בצבע ניטרלי, כי כמו שאמרתי ליינגלע: "בסוף המשחק הם יהיו עצבניים".
אה, כן, באופן מאוד לא אופייני לאוהד הפועל קלאסי שמוכן תמיד "לחתום על תיקו", הייתי הפעם זחוח כמו מירי רגב בטיול לקבינט הביטחוני: היה ברור לי שהערב הזה יסתיים רק כשעדן בן בסט, הקפטן האדום, יניף את הגביע.
חזרנו הביתה תשושים אך מאושרים, לא רק מהזכייה אלא בעיקר מהעובדה שאוהדי הפועל חיפה הצליחו לפקוק את כביש 1. כמה מהם יגיעו למשל למשחק הבית הבא? מעטים, כי ככה זה עם הפועל חיפה: יש לה יותר אוהדים שעבורם היא ספר מחזור שפותחים אולי פעם בשנה כדי להיזכר כמה יפה היא הייתה בצעירותם–צעירותה.
בבית התפרקדתי על הספה בסלון, מפהק מול תקציר המשחק, אך בלי יכולת להירדם: החייל שלי בבית, הקבוצה שלי הביאה גביע, וכל השאר על מה שחפון עכשיו ביד שלא מחזיקה את השלט. בהמשך אותו הלילה האיראנים ניסו לתקוף ברמת הגולן, רק שכל זה לא עניין אותי עכשיו בשיט. רבצתי לי בתוך שלולית קטנה של אושר, מפזם לעצמי בלופ את שיר האוהדים הכי חנוני בתולדות המשחק: "הנה, זה מגיע, תנו לעדן להניף את הגביע...".