אף שההתפרעויות בשל “זכות השיבה", השמאל מסביר כי אנחנו אשמים

בסוף השבוע האחרון הפגינו כמה מאות ערבים ואנשי שמאל יהודים בחיפה כדי להביע את תמיכתם במחבלים ובפורעים בעזה; באותן רבבות שיצאו בחודש האחרון אל הגדר בעזה; לשלוח אש בשדות החיטה המבשילה ביישובי הדרום ולשרוף ציוד הנדסי; לפרוץ את הגדר כדי להגיע לנחל עוז ולשדרות; לזרוע מוות והרס בישראל. הודות לתגובה מדויקת ומאופקת של חיילי צה”ל, נהרגו בחודש האחרון רק כ־100 פורעים; רובם מחבלים רשומים בחמאס ובג’יהאד. 
 

אינני מתפלא על הערבים שהפגינו תמיכה במחבלים בחיפה. אין בכך חדש. רבים מערביי ישראל מזדהים בגלוי עם ארגוני הטרור הרצחניים ביותר. חברי הכנסת הערבים עומדים בראשם ומשלהבים אותם. גם הצטרפותם של קומץ יהודים מהשמאל הרדיקלי המזדהים תמיד עם אויבינו אינה מפתיעה כבר. רק שהפעם הם החליטו לתמוך בפורעים בעזה כשהם מתעלמים מהמסר שלהם.
 

המצב הכלכלי בעזה רע מאוד: אבטלה, עוני, ביוב זורם ברחובות, אין חשמל ואין מים נקיים. אבל סיסמת “ההפגנות” על הגדר לא הייתה: “לחם! עבודה!”, אלא “עוודה! (“שיבה!”). לא כדי לשפר את רמת חייהם בעזה יצאו הפורעים לפרוץ את הגדר, אלא כדי להביע את התביעה הערבית לשוב אל כל הערים והכפרים שבהם ישבו עד מלחמת העצמאות. זו התביעה המבטאת טוב מכל את אי־ההכרה שלהם בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית. הם לא תומכים ב”שתי מדינות לשני עמים”, אלא רק ב”פתרון שתי המדינות” כי אנחנו איננו עם בעיניהם.
 

בימים אלו יצא לאור ספרם המצוין של ד”ר עינת וילף ועדי שוורץ, “מלחמת זכות השיבה - הקרב על בעיית הפליטים הפלסטינים ואיך ישראל יכולה לנצח בו”. את ד”ר וילף הכרתי בכנסת, עת הייתה חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה (ואחר כך בסיעת עצמאות של אהוד ברק). בלי ספק שמאל, אבל שמאל ציוני. בן־גוריוניסטי כמעט. די נדיר במחוזותינו היום. בספרם מנתחים הכותבים את בעיית הפליטים הפלשתינאים, מוכיחים כי רובם המכריע כלל אינם “פליטים” על פי ההגדרות הבינלאומיות המקובלות (רובם צריכים להיות מוגדרים “עקורים” כי נשארו בתחומי הארץ). או שהיו צריכים להימחק מרשימות אונר”א, כי יושבו מחדש ושוקמו, ואף זכו באזרחות במדינה אחרת (מיליונים בירדן, במדינות המפרץ, בצפון ובדרום אמריקה, באירופה), ולפיכך ממדי “בעיית הפליטים” קטנים לאין שיעור ממה שהערבים טוענים.

וילף ושוורץ מסבירים את התפקיד ההרסני של אונר”א בהנצחת בעיית הפליטים, בהענקת מעמד כזה עד קץ כל הדורות. ויותר מכך: בכך שבתי הספר של אונר”א במחנות הפליטים היו לחממת הטרור והזהות הלאומית הפלשתינאית. “אונר”א עברה טרנספורמציה והייתה מסוכנות כושלת מאוד לשיקום פליטים לארגון מוצלח מאוד לבניית אומה”, הם כותבים. הם מפנים אצבע מאשימה לא רק למדינות המממנות את אונר”א (עשרות מיליארדי דולרים הושקעו ב־70 השנה האחרונות), אלא גם כלפי ממשלות ישראל לדורותיהן שלקו בעיוורון מוחלט ומנעו מהמדינות התורמות (ארצות הברית וקנדה, למשל) לפגוע באונר”א ולקצץ בתקציביו. 
 

גם אנשי מחנה השלום בקרבנו לקו בעיוורון דומה, כותבים המחברים, כשסירבו להקשיב למה שהערבים תובעים בקול רם: “זכות השיבה”. ו”המומחים” שלנו אצים להסביר: הם לא מתכוונים באמת. הם יסתפקו במשהו סמלי, כמה אלפים, קצת פיצויים. הבעיה העיקרית, אומרים אנשי השמאל שלנו, היא ההתנחלויות. ירושלים. קווי 67’, לא הפליטים. אבל שוב ושוב - בכל צומת מכריע בשיחות השלום בעשורים האחרונים - התברר כי אין מנהיג ערבי שיהיה מוכן לוותר על חזרת “הפליטים” לבתיהם. גם כשאהוד ברק היה מוכן לתת לערפאת 95% מהשטח, וגם כשאהוד אולמרט היה מוכן לתת אף יותר מזה לאבו מאזן, הערבים לא היו מוכנים לוותר על “זכות השיבה” ולחתום על סיום הסכסוך.

אבל “המומחים” שלנו, שבטוחים שהם מבינים את הערבים טוב יותר ממה שהערבים מבינים את עצמם, טוענים שהערבים יודעים בסתר לבם שלא תהיה החזרת פליטים לישראל, והתביעה היא רק לצורכי מיקוח. ואף שההתפרעויות על הגדר התקיימו כולן בסיסמאות “זכות השיבה”, קפצו המומחים והשמאלנים שלנו והסבירו כי אנחנו אשמים, כי לא הזדרזנו לפתור את המשבר ההומניטרי בעזה. ספרם של וילף ושוורץ הוא תשובה מצוינת לכל מי שאינו מבין מה באמת רוצים הערבים.