תאריכי קולב עגולים הם לפעמים סיבה להבנה טובה יותר של ימינו אנו. לצד מנגנונים של איזונים ובלמים, אמורה חברה אנושית מתוקנת לדעת להפיק לקח כאשר היא עוברת תהליכים חברתיים ופוליטיים בדומה לתהליכים שעברו חברות ועמים אחרים. מי שלא לומד מההיסטוריה - נידון לעבור אותה וכו’. התהליכים כמובן אינם דומים, אבל יש בהם מאפיינים דומים.
למשל מרד הסטודנטים בצרפת, במאי 1968, לפני 50 שנה בדיוק. זה היה ניסיון המהפכה המרשים ביותר, האמיץ ביותר והנכון ביותר בצרפת מאז המהפכה הצרפתית. מיליונים יצאו לרחובות, הסטודנטים סחפו אחריהם פועלים ועובדי ציבור ואפילו שוטרים. המוחים לא דרשו להעלות את מחירי הקוטג’ או להוריד את מחירי הדיור, המצב הכלכלי בצרפת היה שפיר למדי. זה היה שד החופש ממה שהצטייר כמו כבלי חברה שמרנית והרצון לקבוע חוקי משחק חדשים מול הבירוקרטיה שהגנה על מבנה חברתי נוקשה.
ברקע היו צלקות המלחמה באלג’יריה לטובת ההתנחלויות הצרפתיות. רק אחרי המלחמה צפו מחזות זוועה שביצעו הצבא הצרפתי, לגיון הזרים וכנופיות המתנחלים הצרפתים שירו חופשי בכל מי שנראה להם מסכן אותם. ולא שהאלג’יראים היו רחמנים יותר. אחרי 140 שנות כיבוש, 700 אלף אלג’יראים הרוגים ו־25 אלף צרפתים, גורשה צרפת מאלג’יריה.
הצרפתי הטיפוסי, לעניות דעתי הבלתי מלומדת, הוא לא פחות לאומן ואגואיסט מאשר הישראלי הטיפוסי. הרעיון הכללי הוא “תנו לכרסם בגט בדרך הביתה ולצאת בשקט לווקאנס". מה שהפר את השקט במאי 68’ היה פרץ מחאה שניזון מאדרנלין של אוטופיית נעורים עטופה במסך אינטלקטואלי בהובלת פילוסוף הדגל ז’אן פול סארטר ותחושת ה"דופקים אותי" של מעמד הביניים והפועלים. בתום שלושה שבועות של הפגנה, נשבה רוח חדשה ברפובליקה, השביתה הופסקה בהדרגה ומקץ חצי שנה חזרו רוב הפועלים לעבודה באופן מלא. אבל שיטות הייצור השתנו והעניקו לעובדים סמכות רבה יותר. דה גול, שהסתלק לבסיס צרפתי על אדמת גרמניה, חזר ואחר כך התפטר.
את ישראל באותם ימים של מאי 1968 שטף גל האופוריה. המצרים החלו לירות מעבר לתעלה, קו בר־לב היה אמור לבלום אותם, והממשלה דאז לא הבינה שמדובר במלחמת התשה שתסתיים באסון מלחמת יום הכיפורים. הטרור הפלסטיני החל לירות, והממשלה לא הבינה שמדובר במלחמת עצמאות שנמשכת מאז ועד היום. באלון שבות הוקמה ישיבת המתנחלים הראשונה, והממשלה לא הבינה שמדובר בגולם שיקום על יוצרו, ולא, זו לא הייתה ממשלת ימין.
כקיביצר שחונך למהפכה סוציאליסטית על גבול הקומוניזם הנאור, הצטייר מרד הסטודנטים כהתגשמות רומנטית של מרד נעורים. מי לא רוצה להקים בריקדות ברחובות נגד השלטון? ב־1968 לא הוקמו בריקדות. במקומן הוקמו התנחלויות. אם היה רעיון מהפכני כלשהו (שלום?!), הוא היה אמור להמתין עד אחרי המלחמה. אבל מי לעזאזל ידע שהמלחמה תימשך מאז ועד היום?