הוא מת זמן מה לאחר שתקופתו מתה. פיליפ רות' היה סופר יהודי של המאה ה־20. המאה שעברה. במאה ה־19 עוד היו סוקלים אותו – היו מי שניסו גם כך. במאה ה־21 רבים מהלבטים שלו כבר נראים קצת ישנים – מייקל שייבון מייצג את דור העכשיו באופן מדויק יותר. “בתוך כל יהודי יש המון יהודי”, כתב רות' ברומן “מבצע שיילוק”, שמתרחש בישראל, ועיקרו עימות בין דמותו של רות' לבין זו של מישהו שמתחזה לו. “היהודי הטוב, היהודי הרע, היהודי החדש, היהודי הישן”. רות' היה כל אלה, וגם “היהודי הגס, היהודי העדין. היהודי הממרה, היהודי המפייס. היהודי היהודי, היהודי הלא יהודי”. בעצם הוא אף פעם לא היה היהודי הלא יהודי, אבל בהחלט ניסה להיות. זאת סיבה אחת מרבות שהכעיסה את מבקריו.
אין סיבה להעמיק בדיון ספרותי בעמוד המוקדש למאמרי דעות. על רות' צריך לכתוב כאן לא משום שהיה סופר חשוב, אלא משום שהיה יהודי חשוב המגלם באישיותו, בכתביו, בהתנהלותו, את שלב המעבר של היהודים, לפחות באמריקה, מעדה נבדלת לעדה מתבוללת. רות' תיעד את המעבר הזה, התייסר בעטיו, כעס עליו ושמח בו. היה לו מזל להיות נוכח ברגע נדיר, שבו יהדות אמריקה נראתה פורחת ובלתי מנוצחת. עם לכתו היא נראית פחות בטוחה בעצמה, ועל כן, גם פחות זקוקה ללעגו הארסי של סופר כמו רות', ויותר זקוקה ליחסם הרחום יותר של סופרים יהודים אמריקאים בני הדור הזה, כמו נתן אנגלנדר או ג’ונתן ספרן פויר.
בתחילת דרכו האשימו אותו רבים באוטו־אנטישמיות. הוא האשים את מאשימיו בקטנוניות קרתנית – את עיקרי תשובותיו פרש במאמר חשוב שכתב למגזין “קומנטרי” בשנת 1963. אחר כך התרכך קצת, אולי אפילו גילה מידה של אמפתיה למבקריו. וכמובן, גם המבקרים התרככו. “הזעם בקבלת הפנים של עבודתו המוקדמת שייך לעידן אחר”, אמר ארני אייזן, נשיא "ג'ואיש תיאולוג’יקל סמינרי" בניו יורק, כאשר העניק לרות' תואר דוקטור של כבוד. אייזן, בעצמו סוציולוג חשוב, אמר שרות' הוא ללא ספק “הסוציולוג החשוב ביותר של חיי היהודים באמריקה”.
היהודים של רות' רוצים להיות אמריקאים. הם רוצים נשים אמריקאיות (הוא סופר גברי, שגיבוריו גבריים). הם רוצים הצלחה אמריקאית. יש להם גם חרדות אמריקאיות – שהוצגו לראווה בספר “הקנוניה נגד אמריקה”, שעיקרו היסטוריה חלופית שבה מכהן בוושינגטון משטר אנטישמי. לספר הזה חזרו יהודים רבים עם עלייתו של דונלד טראמפ לשלטון. אפשר כמובן להתווכח על הנחתם שיש דמיון בין הנשיא הממשי טראמפ לנשיא הפיקטיבי צ’רלס לינדברג, אבל קשה להתווכח עם הזיהוי המדויק של הסנטימנט: רות' חשף בספר הזה שהקרח דק; שהיהודים של אמריקה עודם, ואולי תמיד יהיו, חרדים לגורלם בעולם של הלא יהודים.
אפשר ללמוד ממנו לא מעט על מה שמסובך בעתיד של קרוב למחצית מיהודי העולם. בעיקר על הקושי לייצר נרטיב חדש ליהודים ההולכים ומאבדים את הנרטיב הישן שלהם. מה יעשו אחרי שכבר בעטו במסורת, בדקדוקי העניות של הדת, באווירת השטעטל של שכונות המהגרים? מה יעשו לאחר שכבר כבשו את הפסגה הספרותית, לאחר שזכו בהכרת הממסד, בנשים יפות, בהצלחה מסחרית, בחיים ארוכים? רות' מיטיב לתאר את כאבי הגלות. כמובן, מדובר בגלות מפונקת למדי, מבושמת ומצועצעת. אך לעולם איננו מציע גאולה. הוא המתנקש המחסל את כל מה שהיה – אבל כדרכם של מתנקשים, אחר כך הוא מקפל את הנשק, אורז ומסתלק ממקום הפשע. את השיקום, אם הוא בכלל אפשרי, יעשו אחרים.