עם השנים למדתי שבעולם התקשורת מתקיימת חלוקה ברורה בין שווים יותר לשווים פחות. אם רצונך להיות מקובל ומוערך בברנז'ה, יש יחידים שחובה להריע להם. מאידך אפשר וצריך לבוז לאחרים. הכל בהתאם לבון טון. הערכה מקצועית היא לא אחת עניין של מיתוג וקרבה לאנשים הנכונים ולאו דווקא של הישגים ונתוני רייטינג.
מי שצמח בגלי צה"ל סביר שיזכה להיות אחד מהחבר'ה הטובים, אפילו אם במציאות מדובר בפרסונה בינונית. גם החברותא המדויקת, בעבר נאמר לשם דוגמה, בקליקה התל אביבית שסגדה לרחוב שינקין על עיתוניו, מבטיחה לא פעם מעמד והתייחסות מכובדת בלי קשר לתפוקתה ולעוצמתה.
פעמים רבות קראתי טור של אדם כזה או אחר שהיה לשיחת היום במוקדי ההשפעה התקשורתיים - מבתי הקפה ועד למעגל מקבלי ההחלטות - וחשבתי ביני לבין עצמי שמדובר בקשקוש. למרות זאת מיעטתי, אם בכלל, לתת דרור לתחושתי. מדוע? פחד.
סיפור קטן: בעבר מילאתי עמדה מכובדת במערכת עיתונאית. עבדתי כמו משוגע וקצרתי הצלחות. כל זה לא שינה דבר לברנז'ה, היות שלא באתי מאיפה שצריך ולא התחברתי למי שצריך. מקרה אחד זכור לי במיוחד: עליתי על סקופ חזק. כזה שעושה כותרות. מכיוון שהייתה בו מורכבות, התלבטתי אם להציעו לאחראי. התייעצתי עם אחד מחברי, שהפך בשנים האחרונות לעורך תוכן בכיר מאוד וזה קבע חד־משמעית: מדובר בפגז. פראייר מי שלא משדר.
שמח ומאושר הצגתי את העניין בפני מקבלי ההחלטות. במקרה עברה במקום אושיה ידועה, אדם שמוכר כפרשן לענייני “הכל". אישית מעולם לא תפסתי ממנו. חשבתי שמדובר בחפרן מתוחכם וריק, אבל היות שהחזיק ברזומה הנכון וידע ללהטט בין מילים למוקדי כוח, היו שממש נישקו את האדמה שעליה דרך. הוא השיב על השאלה שלנו שהנושא לא ראוי. לכולם היה ברור שהטיעון שהציג אווילי לחלוטין ולמרות זאת הם הנהנו וביטלו את דברי. החברים רצו בקרבתו ובחיבתו. נסוגותי מבויש. לא חלקתי על דבריו והסיפור הושלך לפח. כעבור כמה חודשים הידיעה צצה במקום אחר ככותרת ענק.
***
השבוע קראתי את ספרו החדש של עורך חדשות החוץ בערוץ עשר, נדב איל, “המרד נגד הגלובליזציה". איל הוא פרסונה מקצועית מוערכת שזוכה לשעות מסך רבות וליוקרה. הופעתו מרשימה ורהוטה. ספרו, שאותו רכשתי במלוא כספי, עמוס במידע מרתק. נהניתי מהשפה, הרעיונות והנתונים הרבים שהוצגו. בכל זאת עניין אחד נראה לי מוזר. בתחילת היצירה כתב שבמהלך קמפיין הבחירות האחרונות לנשיאות ארצות הברית השכיל להבין בשלב מסוים שישנה אפשרות שדונלד טראמפ יהיה הנשיא. להשלמת הטיעון ציין את סדרת הכתבות שעשה לפני הבחירות, “טראמפלנד" שמה, שבמסגרתה ביקש לחשוף לצופים, לדבריו, את הגורמים שיכולים להטות את הכף לטובת המועמד הרפובליקני התוסס.
עבור פרשני החוץ המסע לכיבוש הבית הלבן הוא אירוע גדול ומרכזי. בבחירות האחרונות איל פרח ושרף את המסך. לרוע מזלו, בחלק לא מבוטל מהופעותיו התייחס לטראמפ בזלזול, כמועמד בעל סיכויי הצלחה נמוכים. הוא לא היה היחיד. קולגות נוספות מתחומו, בארץ ובעולם, ערבבו מאוויים אישיים בפרשנות שהעבירו, ודיווחו שטראמפ לא ינצח. בסיום המערכה התבררה הטעות וכשנחשפו התוצאות מגישת החדשות בערוץ עשר, טלי מורנו, אמרה לפרשן בשידור את הדברים הבאים:
מורנו לאיל: “זה האיש שאמר לפני שבועות בודדים שהסיכוי של טראמפ לנצח בבחירות האלה הוא קלוש, אני חוזרת קלוש... רק רציתי להזכיר לך את הנקודה הזאת, נדב".
איל: “אם צפית אולי ב'טראמפלנד', אני מקווה שצפית בה... אז אנחנו האחרונים שחשבנו שהסיכוי הוא קלוש... אני מצפה שתחזרי ל'טראמפלנד' ותצפי בה שוב".
איל השתמש אז, וגם בספר, בסדרת הכתבות כהוכחה וכאליבי לכך שלא שגה. אבל צפייה זריזה בחלק מהערכותיו הפחות מיטביות בעניין, שניתן למצוא ברחבי הרשת, יכולה להוביל למסקנה אחרת. אין לי בעיה עם טעותו בליל הבחירות. כולנו טועים. לעזאזל, אני טעיתי בלי סוף. לטעמי, אחרי רגע כזה כדאי להתנצל. ודאי אם מדובר בנושא הכי חשוב בתחום סיקורך. אבל במקום זאת הוא מבקש לבנות אפולוגטיקה מתוחכמת. היא לא ממש עבדה על מורנו, גם אני נותרתי מבולבל.
אם הבין איל מראש שטראמפ יכול לזכות, אז איך ראוי שנתייחס לשאר הרגעים שבהם אמר את ההפך הגמור? הדבר משול לפרשן כדורגל שמשדר משחק ובכל עשר דקות מסביר בלהט שקבוצה אחרת תנצח ובו בזמן מזלזל ביכולת של הקבוצה שאך לפני עשר דקות קבע שתנצח וחוזר חלילה. למי צריך להאמין: לנדב שמגיש סדרת כתבות בשם “טראמפלנד" שבהן הוא רומז שטראמפ אולי יפתיע, או לאיל שטוען את הניגוד הגמור?
ויש קושי נוסף: מרגע שיצא הספר הוא זוכה לפרגון בלתי רגיל מהקולגות. אותם עיתונאים, חלקם בכירים, לא דנים כלל בסתירה הכל כך ברורה שהוצגה לעיל. יש שאפילו מוסיפים ומגדילים וטוענים שאיל זיהה את עלייתו של טראמפ לפני כולם. ייתכן שהם מאמינים לזה. או שאולי זה הבון טון הנכון כרגע. להבדיל, אם היה זה ספר, מאמר או ציוץ של גורם שלא שייך לקבוצה המיוחסת, היו אותם עיתונאים מעמתים את הכותב עם הכשל הלוגי שוב ושוב, עד לפריחת נשמתו והשפלתו.
נ.ב.
ברור לי שבעקבות הטור הזה יעליבוני ויטענו שאיני מגיע לקרסוליו של איל וגם שאני אידיוט. ייתכן שזה נכון, ועדיין חשוב לי לומר את דברי, למרות המחיר.