האירועים האחרונים על גבול רצועת עזה חיזקו את תחושתי: אולי טוב שהייתה התנתקות. טוב שאיננו נמצאים בתוך הרצועה. אולי היה שווה לבצע את המהלך הקשה הזה, ולו רק מסיבה אחת: עכשיו אין אחד שלא ברור לו כי לא חזרתנו לקווי 67’ מעניינת את הפלסטינים. הם ממשיכים שם, בעזה, לדבר על ה”כיבוש”, על ה”מצור”, הם חיים בעוני ורעב – ותולים הכל ב”אפרטהייד” הישראלי. יש להם עניין אחד בלבד ולשמו הם מכוונים את כל מרצם ההרסני – להביא להשמדת ישראל.
הזיכרון האנושי הוא קצר. רבים אינם זוכרים את תמונת המצב מלפני אוגוסט 2005 – בסך הכל לפני 13 שנה ויותר. יישובים ישראליים פורחים על אדמת רצועת עזה, שמבחינה גיאוגרפית כמובן היא חלק מארץ ישראל ההיסטורית. גוש קטיף המשגשג מנקר עיניים לשכנים הפלסטינים.
באותן שנים הם תולים את אשמת שפלותם בגזילת האדמות, בהתנחלויות, במחסור במים, במשטר הצבאי, והם מבצעים כדרכם בקודש פעולות טרור. את צפיפות האוכלוסין הקשה, באמת קשה, הם תולים אז באדמות שעליהן יושבים עובדי אדמה יהודים.
הם, האויבים, ורבים בתוכנו, פמפמו לנו את הפזמון החוזר, מלווה בזמזום כדורים, כי רק תצא ישראל מהרצועה, רק נעקור את יישובינו, וירווח לעזתים ולנו. לא יהיה להם - כך אמרו לנו - עוד תירוץ לפעול נגד ישראל.
ראש הממשלה אריאל שרון וחבורת קדימה שלו קיבלו בעצם את הטיעון הפלסטיני והפכו יישובים משגשגים לעיי חורבות, כשהם משאירים את השטח למשטר אימים טרוריסטי חמאסי. היו כאלה שהרחיקו לכת ודיברו על עזה כ”סינגפור שנייה” לעתיד. הפוטנציאל גדול: שוכנת לחוף ימים, כוח עבודה גדול וזול, השקעות שיגיעו. אז דיברו.
המציאות טפחה על פניהם של כל ההוזים: אף בעיה אחת בעזה לא נפתרה הודות לנסיגה החד־צדדית. דבר לא שופר הודות למהלך העקירה ש”התנדבנו” לבצע, שלו הם כה ייחלו ובו תלו את המזור לתחלואיהם. לא הגיעה רווחה. כל אתרי היישובים נשארו שוממים, נטושים, עזובים. המצב האנושי בעזה רק מחמיר והולך, ומכמיר לב.
אז מה טוב היה לנו בהתנתקות? ובכן, למרות המחיר הכבד ששילמנו – והייתי בין המפגינים והמוחים על מהלך אכזרי זה – היא הוכיחה לכל כי שום נסיגה, שום ויתור ישראלי, לא יביא לשלום ולדו־קיום.
מי שעיניים לו בראשו אפילו לא נזקק לעזה ולהתנתקות כדי להבין זאת. והרי מלחמת ששת הימים פרצה כשאנו בקווי 67’ הכה מסוכנים לנו. הרי הארגון לשחרור פלסטין (כלומר ישראל הקטנה הדחוסה בקווי חנק) הוקם הרבה לפני מלחמת ששת הימים. הרי הדרישה למדינה פלסטינית לא צצה מעולם לפני שישראל כבשה־שחררה את יהודה ושומרון ועזה.
אלא שאצלנו קמו רודפי שלום מדומה, חולמים בהקיץ, מגובים בתמיכה של שונאי ישראל ופציפיסטים אירופאים ואחרים בעולם, שמנסים למכור לנו כבר 51 שנה את התזה ההזויה: אם תבצע ישראל נסיגה מלאה, אם תפנה את התנחלויותיה, אם תקלוט אלפי פליטים בתחומה - ובא גואל למזרח התיכון, ל”פלסטין” ולציון.
די להאזין לדברי התעמולה הארסית שמשמיעים בראש חוצות ראשי הנחש של חמאס, על רצונם בהשמדת ישראל, ולהבין – מי שטרם הבין – כי טוב שהייתה התנתקות. העמדנו את הערבים בניסיון שעלה לנו - ובמיוחד לרבבת אחים מתנחלים - מחיר כבד. הדם, האש ותמרות העשן, ואלפי המסתערים עלובי הנפש על גדר המערכת סביב רצועת עזה, הם ההוכחה לכך, כי נסיגה, פינוי מתנחלים והרס יישובים הם רק קדימון להרס ישראל. אנחנו התנתקנו מעזה - עזה לא התנתקה מאיתנו.