הנוסחה פשוטה. יואב (פולי) מרדכי, מתאם הפעולות בשטחים היוצא, גיבש אותה עוד לפני "צוק איתן". בכל פעם שהמצב ברצועה רע יותר, מתחילה הספירה לאחור עד הפיצוץ. ככה פשוט. השאלה היא אם אנחנו רוצים לתקן את המצב הזה ולייצר מציאות אחרת או להמשיך להתנהל מפיצוץ לפיצוץ, מהסלמה להסלמה, מקיץ לקיץ, עד שאחת הרקטות כן תיפול לתוך גן ילדים הומה פעוטות ואז הכל יעלה בסערה השמיימה ונידחף לכיבוש עזה מבלי שמעולם רצינו לכבוש אותה (חוץ מח"כ בצלאל סמוטריץ', כמובן).
צה"ל עשה אתמול הצגה אורקולית מרשימה שגובתה בציוץ מרשים של שר הביטחון ליברמן: "כל מקום ממנו יורים ארגוני הטרור לשטח ישראל הוא יעד לגיטימי לתקיפת חיל האוויר", כתב השר. בתרגום חופשי: צה"ל השיב אש לעבר מקורות הירי. זוכרים את התגובה הזו מהימים ההם? אז זהו. ואפילו לא צה"ל, כי ליברמן תיחם את זה ל"חיל האוויר". כלומר לא תהיה פעולה קרקעית, בינתיים. אותו ליברמן דחף במהלך "צוק איתן" לכבוש את הרצועה והתעמר אחרי המבצע בדרג הצבאי והמדיני (בני, בוגי וביבי) על התוצאות הדלות. אבל זה לא רק הוא. הבוס שלו, בנימין נתניהו, הוא אותו אחד שעמד בשערי אשקלון בסיום "עופרת יצוקה" ונשבע שאצלו לא תהיה הפקרות כזו והוא ייתן את ההוראה לצה"ל לנצח, לעקור את חמאס מעזה ולשים קץ לטרור. עכשיו הם משיבים אש לעבר מקורות הירי.
אני מניח שאחרי שהטור הזה יירד לדפוס, במהלך הלילה, יגיע תורו של חיל האוויר להגיב על התגובה של החמאס והג'יהאד מאחר הצהריים, שבאה בעקבות התגובה של ישראל מלפני הצהריים, וכו'. פינג־פונג מוכר לעייפה, צפוי ומדכא, שמוביל בכל פעם מחדש לאותו מבוי סתום בו אף אחד לא יוצא נשכר. גם אם ישראל תחליט לפלוש לעזה, לכבוש את הרצועה ולהפיל את חמאס. ואחר כך? או, כמו שפולי מרדכי שואל, בערבית הגרונית שלו, "ובעדן?" יש תוכנית? למי נותנים מפתחות? מה קורה עכשיו? מי לוקח פיקוד? מה עושים? מה ישראל רוצה מעזה?
לבני הכינה טיוטת הצעה, נתניהו ויתר
בסיום צוק איתן הכינה שרת החוץ דאז, ציפי לבני, טיוטת הצעה במועצת הביטחון שמסדירה את המצב לטווח הקצר ובונה יעדים לטווח הבינוני והארוך. לא שום דבר שיעלה לנו ביוקר, אבל כן סטארטר לפריצת מילכוד ה־22 בו חמאס ואנחנו לכודים. האמריקאים אהבו, מועצת הביטחון הועמדה הכן, קרי לחץ על ביבי, אבל ראש הממשלה ויתר. בשביל מה הוא צריך את זה? מה ייצא לי מזה, שאל את לבני, שניסתה להסביר.
השאלה היא, מה יוצא לביבי מהמצב הנוכחי. נכון, הרס עזה הביא לכמה שנות שקט, אבל כל מי שמצויד בזוג עיניים ומעט הגיון אמור לדעת שבסוף זה ייגמר. לכל חבית יש תחתית. מערכת הביטחון, צה"ל, השב"כ, כולם ממליצים ומציעים שורה ארוכה של הצעות לשינוי המצב הכלכלי בעזה והקלה על האוכלוסיה שתספק לעזתים תקווה ואופק כלשהו. האי המלאכותי של השר ישראל כץ כבר התייבש. בצה"ל מרחיקים לכת וממליצים אפילו על הוצאת עשרות אלפי פועלים מעזה לעבודה בעוטף עזה, בפיקוח ביטחוני הדוק כמובן. בשב"כ, שבדרך כלל מתנגד ליוזמות כאלה, תומכים. הסיבה פשוטה: מה שמנע מגל טרור הסכינים האחרון ביו"ש להפוך לאינתיפאדה הוא העובדה שעשרות אלפי פועלים יוצאים יום יום מהכפר ביהודה או שומרון לעבודה בישראל ומפרנסים מאות אלפי פלסטינים. זו החוכמה כולה. מצב דומה בעזה יכול להרגיע גם את הגיזרה הזו, אבל כנראה שאנחנו לא באמת רוצים להרגיע.
"מה הבעיה לעזור לעזה הומניטרית?", שואלת ציפי לבני, "למה ישראל לא קוראת עכשיו לעולם כולו להיחלץ לעזרת עזה, לבנות תחנת כוח חשמלית, מפעל ביוב, להבטיח שגם אנחנו נעזור. מה הבעיה לחתור להחלטת מועצת ביטחון? למה שלא נבקש מטראמפ הצהרה אמריקאית שישראל יצאה מעזה ואינה אחראית למתרחש בה? יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות, במקום לחכות לסיבוב הבא", היא אומרת. וצודקת.