אחרי סבב הפירוטכניקה הקטלנית בעזה ולפני הסבב הבא עומדות בפני ממשלת ישראל כמה אופציות: א. להיכנס קרקעית לעזה. עסק רצחני. רוב הציבור השפוי מתנגד לו וצה"ל יבלום את הקבינט. ב. נקמה. להרוג את ההנהגה או חלקה. זו הפשרה שהקבינט עשוי לקנות. זה אומנם ירגיע את המתלהמים בעם לשלוש שניות, אבל יהיה כרוך בהמון נפגעים "בלתי מעורבים" שיהפכו את פעולת הנקם הפרימיטיבית הזו למרחץ דמים שיחזור אלינו בבומרנג.
ג. להמשיך לשחק ב"תגובה הולמת" נוסח הסבב האחרון, כדי להגיע להפסקת אש שממנה ניתן להמשיך במצור וחוזר חלילה - עד העונג הבא. ד. להסיר את המצור. או למצער, פתיחת הים, שתשקיט מיידית את הרצועה. התירוץ שמונע זאת הוא "הם יצטיידו באמצעי לחימה". התשובה היא בהערכת הכוונות והיכולות שלהם: לפלסטינים בעזה אין שום כוונות לתקוף את ישראל אם יוסר המצור וכל הנשק שהם עשויים לרכוש לא ישנה את יחסי הכוחות בינינו לבינם.
ה. ללכת להודנא, כפי שחמאס מציע מאז צוק איתן ועד היום. ממשלת ישראל מסרבת להודנא כמו לכל הצעת רגיעה, משום שהיא מנוגדת למדיניות הבסיסית שלה - לשמר את הסכסוך הישראלי־פלסטיני בטמפרטורת רתיחה קבועה, כדי להימנע מהסדר מדיני.
לצה"ל נמאס מממשלה שעושה בו שימוש לטובת מדיניות חסרת תוחלת. האלוף במיל' ישראל זיו כועס: "מה שצריך פה זה אומץ למהלך יותר משמעותי מסתם הודנא... הממשלה צריכה לקבל החלטה".
אבל הממשלה מסרבת. הסיבה: מבחינת ממשלת הימין, הסדר מדיני בעזה, כמו גם בגדה, הוא אסון, משום שהוא כולל שיחות על הסכם. הסכם בעיני הציבור שתומך בממשלה הוא כניעה, ושיחות על הסכם הן פוטנציאל לוויתורים. וכך, כשגאווה חלולה ומדיניות מזימתית חוברים יחד, התוצאה היא הקרבת אזרחי עוטף עזה (פלסטינים לא נחשבים). להתראות ביום הנכסה.