האם אפשר באמת להאמין שרוסיה החליטה לצאת נגד בת בריתה איראן

האם הייתה לישראל פריצת דרך אדירה בסוריה השבוע? כבר שנים שראש הממשלה בנימין נתניהו פועל מול נשיא רוסיה ולדימיר פוטין על מנת לתקוע טריז בין רוסיה לבין בת הברית שלה איראן. והנה ביום שני שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב נתן את ההצהרה המשמעותית כי מבחינת רוסיה, "כל הכוחות שאינם סוריים צריכים לצאת מהצד הסורי של הגבול עם ישראל. רק כוחות סוריים חמושים צריכים להתפרס שם". 
 

בשבוע שעבר דווח כי פוטין הבהיר לאיראנים שרוסיה מצפה מהם להוציא את כוחותיהם מסוריה. כן דווח כי איראן וישראל ניהלו מגעים עקיפים בבית מלון בעמאן באמצעות הירדנים, שבמהלכם האיראנים הסכימו להרחיק את כוחותיהם מהגבול עם ישראל. נסיעת שר הביטחון אביגדור ליברמן למוסקבה השבוע לקראת פגישה עם עמיתו הרוסי סרגיי שויגו כדי לדון איתו על תיאום ישראלי־רוסי בסוריה הצביעה על נכונות הדיווחים. אבל בכל זאת, איך אנחנו אמורים להתייחס לבשורות הללו? איראן מהווה עמוד תווך של האסטרטגיה הרוסית במזרח התיכון. האם אפשר באמת להאמין כי רוסיה החליטה לצאת נגד איראן? 
 

כפי שפירט החוקר האמריקאי קייל אורטון במאמר ב"Arab Weekly" בסוף השבוע שעבר, יש מספר סיבות לפקפק באמינות העמדה הרוסית: ראשית, בין 16־23 במאי, בזמן שפוטין אמר כי הוא תומך בהוצאת כל הכוחות הזרים מסוריה - לרבות הכוחות האיראניים - הקימו הרוסים והאיראנים 17 עמדות צבאיות קבועות מסביב לעמדות הטורקיות במחוז אידליב.
 

בנוסף, ב־24 במאי, שבוע לאחר שפוטין אמר לאסד שהוא תומך בהוצאת כוחות זרים מסוריה, שליחו של פוטין למזרח התיכון מיכאל בוגדנוב נפגש עם אסד והבהיר כי פוטין לא היה ממש רציני. בוגדנוב אמר כי רוסיה רואה באסד "הריבון", וכל עוד אסד סבור כי יש צורך בכוחות זרים רוסיה לא תתנגד להצבתם במדינה.
 

אורטון הסביר כי העובדה שחיל האוויר ביצע את התקיפה הגדולה ביותר שלו בסוריה יום למחרת ביקורו של נתניהו במוסקבה איננה מצביעה, כפי שטוענים מרבית הפרשנים, על הסכמה רוסית למתקפה. סביר יותר, הוא טען, כי לרוסים אין יכולת לחבל בפעולות חיל האוויר. פוטין העדיף להותיר את הרושם של הסכמה רוסית־ישראלית, כי אילו היה נחשף כישלון מערכות הנ"מ הרוסיות, היו המותגים הרוסיים נפגעים בשוק הנשק הבינלאומי.
 

לכל זה יש להוסיף את העובדה כי כוחות איראניים וחיזבאללה כבר מזמן נמצאים סמוך לגבול עם ישראל. אסד זקוק להם, משום שאין לו מספיק כוחות קרקע כדי להילחם ולשלוט מחדש בשטחים שהפסיד במהלך המלחמה. היות שבניית המוצבים הרוסיים־איראניים סביב אידליב היא עובדה, והצבת כוחות איראניים בגבול גם היא עובדה, ולנוכח הדיווחים המוקדמים כי מערכות הנ"מ הרוסיות באמת לא עבדו כמו שצריך, קשה להימנע מהמסקנה כי ההסכם המהולל בין ישראל לרוסיה אינו אלא בלוף.

 
 

אז אם ההסכם הוא בלוף, האם עלותו עולה על תועלתו? בצד העלויות, ההסכם עלול בסבירות גבוהה לפגוע ביחסי ישראל־רוסיה. אם ישראל תצטרך לפעול צבאית נגד הכוחות השיעיים סמוך לגבולה, אזי הפעילות תהיה כרוכה בהטלת ביקורת משמעותית על רוסיה. הרי רוסיה כביכול ערבה לכך שהכוחות האיראניים לא יהיו על הגבול, כך שכל פעילות צה"לית בצד הסורי של הגבול תיתפס בצדק כאצבע מאשימה של ישראל נגד רוסיה.
 

ההסכם הלא אמין הזה גם מסוכן לכאורה לירדן. אם אסד ובני בריתו השיעים בשליטת איראן יפעלו במשותף במחוז דרעא, המורדים ששולטים במחוז מאז 2012 יברחו ככל הנראה לירדן הסמוכה עם פתיחת המערכה נגדם. כניסתם לירדן תערער עוד יותר את המשטר שכבר מעורער כתוצאה מהימצאותם של למעלה ממיליון פליטים סורים בשטחה. ומנגד, הימצאות כוחות משטר אסד ואחרים סמוך לגבול עם ירדן תאפשר לאיראנים להסלים את המערכה החתרנית שטהרן מנהלת כבר שנים נגד משטר המלך עבדאללה.
 

ואם בשנים האחרונות עבדאללה מנצל יותר את מעמדו כמנהיג ערבי "מתון" כדי לקדם עמדות ומערכות נגד ישראל, אפשר לצפות כי פעילות עוינת מצד המשטר הירדני תגבר בעקבות השתלטות הציר האיראני בגבול סוריה־ירדן. ממשלו של דונלד טראמפ מצדו מעביר מסרים סותרים לגבי עמדתו בנוגע לסוריה. חוסר הבהירות של העמדה האמריקאית אף הוא תורם לאי־היציבות באזור. בשבוע שעבר הוציאה מחלקת המדינה הודעה שבה הזהירה את אסד ואת רוסיה לבל יממשו את הכוונות שלהם לפעול קרוב לרמת הגולן ולגבול ירדן. מחלקת המדינה הבהירה כי פעולות אלו מהוות הפרה של ההסכם משנה שעברה שנחתם בין האמריקאים, הרוסים והירדנים באשר לאזורים מוגנים. 
 

האמריקאים פועלים בצד הירדני של הגבול המשולש עם ישראל, כמו גם בגבול המשולש בין ירדן, סוריה ועיראק בדרום־מזרח סוריה באזור טאנף. אם הם לא יאכפו את דרישתם, הדבר יפגע מאוד ביציבות המשטר הירדני. עוד מקום בסוריה שבו פועלים האמריקאים בשיתוף עם הכוחות הכורדיים הוא סביב העיר מנביג'. אסד כבר הבהיר כי בכוונתו לסלק את הכוחות הכורדיים מהעיר בשלב הבא של המערכה להחזרת כלל שטח סוריה לשליטתו. יש גם דיווחים כי האמריקאים סיכמו עם טורקיה שהם ינהלו את העיר בשיתוף עם צבאו של ארדואן ויביאו את הכוחות הכורדיים לנטוש את מעוזם. 
 

אם האמריקאים יאפשרו לצבא אסד או לצבא טורקיה לתפוס את השליטה במנביג' מהכורדים, יפגע הדבר באמינותם בכל הקשור לעמידתם לצד בני בריתם. בשטח יאפשר הדבר לאיראן להשתלט על כלל הציר מטהרן לביירות, דרך עיראק וסוריה. ישראל תיפגע מאוד מתסריט אפשרי זה. לצד הסכנות, יש מקום להניח שאכן קיים הסכם בין ירושלים למוסקבה. למשל, העובדה שמזכיר המדינה האמריקאי מייק פומפאו דרש לפני שבוע שהאיראנים יסיגו את כוחותיהם מסוריה. יש סיבה להניח כי הוא דיבר ברצינות.
 

באשר לטורקיה, צוות החוץ החדש של טראמפ טרם הבהיר את עמדת הממשל כלפיה ובעיקר כלפי האופן שבו היא נוהגת בכורדים בסוריה. כל עוד מדיניות זאת לא ברורה, וכל עוד עמדת הממשל שאיראן תסיג את כוחותיה מסוריה לא נבחנה בשטח, קשה לדעת לאן נושבת הרוח. אם הם רציניים, אז ההסכמות הישראליות־רוסיות מקבלות משנה תוקף.
 

נתניהו הבהיר כי אין בכוח ההסכם כדי להגביל את חופש הפעולה של ישראל להשיג את מטרתה: לסלק את הכוחות האיראניים מסוריה. בכך נתניהו למעשה הבהיר כי גם אם יש הסכם, ערכו מוגבל לתחום ההסברתי. לנוכח התפקיד הדומיננטי של תיאוריות קונספירציה בשיקולים האיראניים, להסכמים הסברתיים יש ערך לא מבוטל. עצם יצירת חשד בקרב מקבלי ההחלטות בטהרן באשר לטיב יחסי ישראל ומוסקבה מהווה הישג. 
 

יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין יצרה דינמיקה של היחלשות המשטר בטהרן, שמורגשת בתחומים רבים ושונים ונמשכת כל הזמן. אם האמריקאים החליטו לפעול ברצינות מול רוסיה, ואם האיראנים מבינים כי מרחב התמרון שלהם בסוריה כעת הולך ומצטמצם, יש סיכוי שמדובר במהלך דרמטי. אך הסימנים אינם חד־משמעיים. ובכל זאת, ולנוכח טיב הגורמים הפועלים בזירה, יהיה זה בלתי אחראי להאמין כי רוסיה ואיראן נפרדות בסוריה.