אי אפשר לקחת מהפלסטינים את האחריות להפלת חמאס

בסופו של דבר, ישראל מכירה בחמאס ככתובת האחראית על רצועת עזה. ובסופו של דבר, חמאס, ארגון טרור אסלאמי קנאי, מכיר בקיומה של מדינת ישראל. זו המציאות. אף אחד מהצדדים לא יסכים לומר זאת בפומבי, להכיר בכך רשמית או להעלות את הדברים על הכתב, כי זה יגרום נזק פוליטי פנימי, אבל כל סבב נגמר בהסכם בין חמאס לממשלת ישראל. 
 

אפשר לטייח, לערפל ולחרטט, אבל זו המציאות, קשה ככל שתהיה. כי באמת, לא מגיע לחמאס שמישהו יכיר בו ככתובת לגיטימית. לא הגיוני שארגון טרור ינהל מדינה, ושעוד אנחנו נכיר בו. בעיקר לא מגיע לתושבי עזה, שיודעים שמדובר בארגון כושל שדרדר את הרצועה לחרפת רעב, למשבר מים וחשמל ומשאיר אותם חסרי אונים בעיצומו של משבר הומניטרי שעלול עוד להחמיר. לא מגיע לחמאס, כי זה לא צודק, לא מוסרי ולא ראוי. לכן צריך לפעול בתנועת מלקחיים מעשית והצהרתית, מדינית ודיפלומטית שבה כל נתיב מפעיל לחץ כדי להשיג את המטרה. 
 

אז מה היעד? זו הבעיה הכי גדולה ושחוקה: אין לישראל מושג מה היא רוצה בעזה. אז הנה יעד ביניים פשוט ומוסכם: לקיים חיים נורמליים ושקטים אל מול גבול רצועת עזה, בשכנות ותוך סיוע לתושבים בצורכי החיים הבסיסיים, למנוע עימות ולהמתין לשינוי הפוליטי שיאפשר השגת הסכם שיקבע את המציאות.

לצורך זה אפשר לומר מראש: די לכיבוש. די לאיים בכיבוש הרצועה. זה איום על עצמנו יותר מאשר על תושבי עזה. הם היו מתים שנעשה את זה כבר. אולי זה היה צעד חכם מבחינה טקטית שנועד לשכנע את חמאס להימנע מעימות רחב יותר, אבל בואו נזנח את הרעיון הטיפשי הזה שאנחנו נכבוש, נהרוס, נפציץ ונאבד לוחמים צעירים רק כדי להסיר את חמאס ולהמליך מישהו אחר שאיננו יודעים אם יהיה טוב יותר. הוא לא יהיה. 
 

הסכם בתיווך מצרים הוא נתיב מוכר ויציב יחסית להגעה להבנות, להתחבק עם רעלה. ישראל צריכה לפעול להרחבת ההסכם. להוסיף לו את עניין החיילים הנעדרים, האזרחים המוחזקים בעזה, להוסיף סעיפי חשמל ומים וסיוע טורקי, הכל לתוך הנתיב של "הסכם שכנות", שבו מסכימים על מה שיש עכשיו. 

דוד מידן שהיה המתווך בתקופת שליט הציע רעיון דומה; גיורא איילנד כותב באופן עקבי על הכרה בשלטון חמאס ועל קיום מגעים עם הארגון אפילו בלי להתחפש. אני חושב שהם צודקים, אבל אם דרושה רעלה, חיג'אב או בורקה כדי לקיים את הריקוד המזרח תיכוני הזה, אז בסדר גמור. 

 

בהחלטה להוריד את כיבוש עזה מסדר היום יש לפתוח את השאלה: אז איך בכל זאת נשנה את המציאות בעזה ונפיל את חמאס? התשובה המיידית היא שלא בטוח שזה אפשרי. עדיף חמאס מורתע ומרוסן, שכבול בהבנות, על חמאס שנפל ותחתיו קם הג'יהאד, דאע"ש או סתם כנופיה. כל זאת בטווח הקצר. את חמאס אפשר יהיה להפיל רק באמצעות לחץ בינלאומי במקביל ללחץ כלכלי ממוקד, שישפיע באופן מיידי על האוכלוסייה המקומית שתביא למיטוט שלטונו בעצמה. אי אפשר לקחת מהפלסטינים את האחריות להפלת הטרור ולבחירת כתובת אחראית אחרת. זה רק בידיהם, וגם אנחנו במובן הזה בידיהם.

אנחנו יכולים לעזור. הכלי לא מאוד פופולרי בישראל, אבל הוא הוכיח את עצמו במובן מסוים: האו"ם. הקהילה הבינלאומית. גם כאן אין צדק ויושר ויש הרבה צביעות, אבל הארגון הוא עדיין הכלי היחיד הקיים לטובת העניין. 
 

הדיון במועצת הביטחון על סבב ההסלמה האחרון היה דוגמה טובה לאופן שבו מייצרים לחץ בינלאומי יעיל, ולא נגד ישראל. את הדיון יזמה ארה"ב, והיא חייבה את העולם להפנות מבט לניסיון של חמאס וארגוני הטרור בעזה להרוג חפים מפשע. לא פשוט לייצר מודעות, כי עבור רוב אזרחי העולם הנושא כל כך משעמם וחסר טעם, עד שהוא אפילו לא מגיע אליהם. 
 

בשבוע האחרון הייתי כמה ימים מחוץ לישראל, ותחושת הכמעט־מלחמה אצלנו לא חדרה כמעט לאף מהדורת חדשות. אולי קצת, ממש בקצה. מדובר עבורם בחדשות ישנות שחוזרות על עצמן. מועצת הביטחון מייצרת דיון פנימי, שמייצר כמה כותרות ובעיקר נותן כוח למנהיגים ערבים להחטיף לחמאס ולקרוא את מנהיגיו לסדר. הדרך היא דה־לגיטימציה של השלטון בעזה, או יותר נכון שלילת חלק מהתנהלותו. 
 

בדיון באו"ם תקפה שגרירת ארצות הברית לאו"ם ניקי היילי את חמאס והג'יהאד האסלאמי וסיפרה ליושבים בדיון כי "עשרות רקטות שוגרו לעבר ישראל תוך יממה אחת. למרבה המזל לא היו נפגעים, אך המחשבה שאחת הרקטות פגעה בגן ילדים - היא בלתי נסבלת. מתברר שישנן חברות במועצה שמאמינות ששיגור רקטות לעבר יעדים אזרחיים הוא לא טרור".
 

"חמאס מתחרט רק על דבר אחד", הוסיפה היילי, "שאף אחד לא נפגע במתקפה. מתקפת הטרור המזעזעת הזאת מוכיחה את מה שאנחנו אומרים כל הזמן: המטרה של חמאס היא השמדת ישראל". לסיום שאלה היילי את נציגי המדינות במועצת הביטחון: "מי מכם היה מוכן לספוג 70 רקטות ביממה על ארצו?".
 

השגריר הפלסטיני לאו"ם ריאד מנסור טען בדיון כי המערכה האחרונה בעזה החלה בעקבות "התגרות ישראלית שדואגת להציג את עצמה כקורבן בכל הסיפור, ושוכחת שהיא הכוח השולט והכובש בשטחים הפלסטיניים". אז זהו, שלא. ישראל צריכה לפעול באופן דיפלומטי ומעשי, ולהראות שאנחנו לא כובשים ולא שולטים בעזה. עליה להציג תוכנית כלכלית כוללת שמראה איך אנחנו מבזרים את האמצעים לתמיכה ברצועה לעוד ועוד גורמים: חשמל ממצרים, מים ממתקני התפלה ניידים מאירופה וכל עניין שיראה שאנחנו לא כובשים את עזה, לא שולטים בה ורוצים שיהיה בה טוב. בינתיים. לא משהו ארוך טווח. 
 

אם הם רוצים לקרוא למהלך הודנה, גם טוב. העיקר למשוך זמן עד שתושבי עזה יתעוררו ותושבי רפיח יבחרו בדרך אחרת. אבל כדי לעזור להם צריך לפעול במלקחיים ובעיקר להציג את הדרך החלופית. היא לא מספיק ברורה לנו ובוודאי שלא מספיק ברורה להם.