היה פעם עידן שבו הטלוויזיה הייתה ערוץ 1, ובו הופיעו ארבעה אנשים: חיים יבין, עמוס ארבל, שרי רז ויעקב אחימאיר. הם לא רק היו האנשים מהטלוויזיה, הם היו הטלוויזיה עצמה. הם גרו במקום רחוק שנקרא רוממה, ירושלים, וכדי שמישהו חדש ייכנס לטלוויזיה, אחד מהם היה צריך לפנות את מקומו בדרך הטבע - דבר שלא קרה כי האנשים מהטלוויזיה חיו חיי נצח.



לעומת זאת, כיום כולם בטלוויזיה. ומי שעוד לא - בדרך לשם. גם אם אתה חי ביפן וכל מה שאתה רוצה זה למצוא אהבה, עוד לפני כן תמצא את עצמך בתוכנית טלוויזיה. אם בא לך לבשל, לשיר, לרקוד, אם אתה חסר כישרונות או טיפוס קיצוני, אם אתה דווקא משעמם אבל בקטע מצחיק, או הרפתקן אבל בקטע מפחיד, רק תרשום לך את יום הצילום.



וכמו בחיים, גם בטלוויזיה יש מעמדות. מעמד־העל שמור לפרצופים שכמו חקוקים בהר ראשמור: צביקה הדר, ארז טל, אברי גלעד, אסי עזר ורפי רשף בשעה חמש. גם ילדינו ובני ילדינו יצפו בהם לנצח. אם צביקה הדר לא יהיה בהומור, הוא יהיה בדרמה; אם לא בדרמה, אז בטרגדיה: הוא יחטוף התקף לב וישוב עם קמפיין לקופת חולים. אם אסי עזר לא מופיע בטלוויזיה 13 דקות, אתה חושד שהמכשיר מקולקל.



מעמד הביניים שמור לאלה שמופיעים בכל פעם בתצורה חדשה ומפתיעה. אם שלומית מלכה לא תנחה ריאליטי - היא תצוץ כמנחת פאנל. אם גלית גוטמן לא תהיה בבוקר, היא תופיע לעת ערב. לעתים רוני קובן יעשה כתבה ל"עובדה", בזמנים אחרים יראיין בחדר אינטימי עם תמונות, ולפתע יתארח אצל ירון ברובינסקי, שמנחה בדקה זו 725 תוכניות שונות בעשרות ערוצים מתחרים.



ישנו גם מעמד המגיחים לרגע. מיכל זוארץ, שאינה מגישה, מוצאת עצמה מתארחת כמישהי שעשתה סרט (ממש כמו סטיבן ספילברג) על פונדקאות או הורות חדשה או הריון ישן. לא משנה מה הסיפור, העיקר שזה יהיה בטלוויזיה. לטל מן יש תוכנית, אבל היא משודרת בערוץ נידח. ערוץ עשר מהדהד את תוכניתה, וכך, בלי להיות כלל היא צצה בשני ערוצים שונים. הטלוויזיה היא משק אוטרקי שמכלכל את עצמו ומבדר את עצמו, ואם מישהו נפלט הוא עוד ישוב.



לא נשכח כמובן את מעמד ה"היו ונשכחו". מספיק שגיל ססובר הביע את רצונו לחזור (לאן? מתי? למה?), והטלוויזיה תמהר לשדר כתבה שמתארת איך הוא הצליח לשרוד את כל הזמן הזה בלי לנשום מזגן אולפנים. הטלוויזיה היא חמצן הקיום. ניתקת אותם מהמכשיר, והם מפרפרים במציאות נטולת איפור, מצלמות ומנהל במה.



הדרג הנחות ביותר הוא האדם מן היישוב המוזמן לפאנל. אם אתה מורה שמאס בהוראה, בוא לאורלי וגיא. שתית מיץ ירוק? לך לפאולה וליאון. סגרת את פייסבוק ליממה? "פותחים בוקר עם אלעד זוהר" (נשבע שיש דבר כזה) מחפשת אותך. אין כמעט אדם שלא תימצא לו המסגרת הטלוויזיונית שבה יוכל להתארח. בסיום השידור הוא ייכנס לפנקס המפיקה, תחת השם "דורון - עשה טיול לגואטמלה ושרד", ומעתה ועד עולם בכל פעם שיהיה אייטם על גואטמלה, הוא יחטוף שיחת טלפון שמפצירה בו לשוב לאולפן ולספר את סיפורו קורע הלב, כי זה ממש חשוב לניב רסקין... פליזזזז. תודה, המונית בחוץ.



ואחרונה שהתייבשה, זו שמגיעה בעל כורחה. "חזרתי", מכריזה רננה רז וקוראת לנו להתנהג באיפוק ולקצר את המקלחת בשתי דקות. לרוב הישראלים זה אומר לוותר על המקלחת, וזו גזירה שהציבור לא יעמוד בה בחודשי הקיץ המיוזעים שמגיעים אלינו לטובה (בהזדמנות זו, אפשר לחזור להצעה הקינקית של רפול ז"ל ולעבור למקלחות משותפות. הצעה שלא יושמה מעולם, וחבל. כדאי אף לשכלל את ההצעה ולקלח יחדיו את כל קצוות העם: שמעון ריקלין עם יריב אופנהיימר, שפי פז עם עובד זר מאריתריאה, רני רהב עם חיים לוינסון. חוסך במים וגם מקרב לבבות).



כיום כולם בטלוויזיה, כך שמי שמעולם לא היה בטלוויזיה הופך להיות אדם נדיר. אם נפגוש אותו, נבהה בו ונמלמל: מוזר, אני לא מכיר אותו מהטלוויזיה. הוא לא התארח, לא הנחה, לא פאנל - כלום. אנשים יעשו סלפי #עם האדם שמעולם לא היה בטלוויזיה.