שנות ילדותי חלפו עלי במסגרייה של אבי. עוד לפני שלמדתי את לוח הכפל, למדתי שכדי לקדוח חור רחב בברזל צריך לקדוח קודם במקדח קטן ואז להרחיב אותו. בערך כשלמדתי לרכוב על אופניים, למדתי גם לרתך (אם כי מעולם לא הגעתי למיומנות של אבי), ומאחר שמרבית הפועלים היו ערבים מהגליל, ידעתי לקלל בערבית טוב יותר מכל חברי, עוד לפני שלמדתי סלנג עברי עדכני.
גינונים מעמדיים לא היו חלק מהוויית העבודה במסגרייה: בהפסקות האוכל ישבו כולנו במעגל בישיבה מזרחית ואכלנו את האוכל שהבאנו מהבית. אם היה הבדל מעמדי כלשהו ביני לבינם, הרי הוא התבטא בכך שהאוכל שלהם היה טעים יותר. היחס אל עובדיו כשווים לא הפריע לאבי לקחת חלק בכל מערכות ישראל, מימי המחתרת ועד לשלום הגליל, שעליה השקיף לראשונה מהצד כמי שכבר אינו נקרא לשירות מילואים. כרבים מבני הדור ההוא, המלחמות שלו היו נטולות שנאה למי שנחשב לאויב, אלא רק כאשר החזיק נשק בידו: כשהניח אותו, ייחלו אצלנו שזה רק משום שאולי הפעם יושיט לנו יד לשלום (מה שלא קרה, למרבה הצער).
אני לא יודע אם המלחמות אז היו צודקות יותר (בעיני, ההגנה על יישובי הדרום כיום צודקת לא פחות), אבל הן בוודאי היו פחות רוויות שנאה. כשהורשעו חיילים בפגיעה לא מוצדקת באזרחים, דאגו שהם ייענשו ושהעונש יהיה קצר ככל האפשר, כמעט זניח. אבל כמעט במקביל לאף אחד לא היה דחוף לקרוא לאידיוט שסרח "הילד של כולנו", אבל גם לא "רוצח".
מדינת ישראל של הימים ההם, בניגוד למילים שכתב יענקל'ה רוטבליט ב"שיר לשלום", ידעה לשאת עיניים בתקווה גם דרך כוונות וגם לא דרך כוונות, וידעה לשיר שירים גם לאהבה וגם למלחמות.
הימין הישראלי היה בעיקר, בוודאי בפן האינטלקטואלי שלו, נון–קונפורמיסט: הוא תיעב את ההסתדרות, את המפא"יניקיות ואת ההתייחסות לאדם לא לפי כישוריו אלא לפי צבע פנקס החבר שלו. אשר לסכסוך עם הערבים, הוא צידד בקו תקיף אך הומני. בין המפגינים לסיום הממשל הצבאי על ערביי ישראל, למשל, היו מהבכירים בין אנשי הרוח של הימין ההוא.
גם את השמאל של אז ספק אם היינו מזהים היום. הוא היה קודם כל ציוני. נתן אלתרמן, למשל, היה מעריץ של דוד בן–גוריון, כמעט משורר חצר, אבל גם שמר על קשר הדוק עם קודשי ישראל. גם כתב את "על זאת", השיר המצמרר נגד פגיעה בחפים מפשע וגם היה מראשוני התנועה למען ארץ ישראל השלמה.
"העם הנבחר" לא היה פריווילגיה אלא התחייבות: לנצח בקרב, אך לשאוף לשלום. לפגוע בקם עלינו, אבל לא בכל השאר.
חיפה, עיר ילדותי, הצליחה לשמר חלק גדול מהערכים האלה גם כשחלקים אחרים במדינה נשטפו שנאה. פעם, לאחר שתיארתי את חוויותי ממסעדה מקומית שבה חגגו בני שלוש דתות זה לצד זה, התקשר אלי ראש העירייה יונה יהב והודה לי: "המזל הגדול של חיפה הוא שמעולם לא דרכו בה מוחמד, ישו ומשה רבנו", אמר והתכוון לכך שהעובדה שבחיפה אין מקומות קדושים שומרת על השפיות בתחומה.
באחד מהסבבים האלימים בינינו לבין הפלסטינים התארגנה בעיר הפגנת מחאה. עמרם מצנע, אז ראש העירייה, השאיר את השוטרים בטווח ביטחון מהאירועים, ונכנס בעצמו לדבר עם מנהיגי המחאה. אלה מצדם מחו בשקט והתפזרו בלי אלימות. מצנע נהג כמבוגר אחראי, כמנהיג, לא כפוליטיקאי קטן - אולי משום כך הוא לא נבחר מאז לשום תפקיד גדול.
המהומות בחיפה לא צמחו מאליהן: נציגים של התנועה האסלאמית מאוניברסיטת חיפה הפכו מסטודנטים שבאו לרכוש השכלה לכאלה שחיים מהפגנה להפגנה. מולם קמו בני דמותם - בני דת משה, אנשי הימין הגזעני. השפעתם של שני אלה ניכרת על העיר (שמעולם לא חוברה לה יחדיו, כמס שפתיים, ואולי משום כך הציגה מודל אמיתי לדו–קיום).
מספרם היה זעום, אך פגיעתם רעה: סוכני השנאה האלה הצליחו לגרום לאנשים מתונים להקצין, באופן שמסכן את מרקם החיים המפורסם של העיר. זה היה המקום שבו מבוגר אחראי היה צריך להתייצב: להעיף את "הטיבים והזועבים" מהעיר, ומצדו שיפתחו נגדו אלף תיקי חקירה. לגלגל את פעילי הימין הקיצוני מכל המדרגות בין הדר לעיר, להיות שריף של רצון טוב, הגנן האחראי על החממה היחידה בישראל שבה נבטו גם זרעים שאינם זרעים של שנאה.
רק שאין מבוגר אחראי בזירה. איימן עודה ואביגדור ליברמן אינם באמת יריבים: הם הסטרואידים שבעזרתם מנפח כל אחד משניהם את שריריו על חשבון מוחו–מוחנו. בין שניהם אני צופה במה שהיה למכורתי, ומתגעגע לימים שבהם לא השנאה היא שניהלה את הסכסוך.