פעם בשבוע, לקראת ערב, אני מגיעה למקום קטן בתל אביב. בשגרה מעבירים פה שיעורי תורה. מחזירים בתשובה תל אביבים שכבר ראו הכל. הרוח היא דתית־לאומית, אוהבת ארץ ישראל. יש מורשת, אין פה שטיפת מוח. אני לא מתייצבת שם כדי להתחזק באהבת ה' או כדי לשמוע על פרשת השבוע. את זה יש לי בכל קידוש עם אבא שלי. אני מגיעה כדי להעביר סדנת כתיבה אינטימית.



ראיתי לא מעט לוקיישנים בחיפושי אחר מקום שבו אעניק כלים לכתיבה: כיתות ענקיות עם פלורסנטים מסנוורים; אודיטוריומים עם מקרנים; מקומות שאנטי עם ריח קטורת; אפילו בית עץ גדול שמפעילו נשבע לי שהוא יכול להחזיק עד 30 איש. רגע לפני שנכנעתי וקבעתי את הסדנה בדירה הצנועה שלנו, מצאתי את המקום ההוא, “התחנה - נקודה יהודית".



מרכז תל אביב, כמה מטרים מתחת לקרקע. לצד המדרגות תלויים פוסטרים של מפורסמים לשעבר שחזרו בתשובה ומשפטים יפים מחוכמת חז"ל. פסעתי במקום הזה לאט. הנה פסנתר כנף נטול נגן. בר קטן עם וויסקי וערק. שלט המודיע שבכל יום חמישי מוגש חמין טבעוני, מעשה ידיה של אשת בעל המקום. ובמה שחורה, קטנה, ומעליה כלי נגינה ופנסי תאורה בשלל צבעים.



היה שם שקט, במקום הזה. שקט רוחני, המורה לי להביא אליו אנשים הרוצים לכתוב. וכך עשיתי. עוד באותו היום, בלחיצת יד אפלטונית - בלי נגיעה - חתמתי חוזה עם בעל המקום, לא לפני שהתחייבתי בפניו לא ללמד ספרות ארוטית ולהופיע, לפחות פעם אחת, באחד מערבי השירה היהודית שהוא מפיק שם.



אני זוכרת את הערב הראשון ההוא, שבו הגיעו תלמידים מכל הארץ. הצעירה ביותר בת 19, המבוגר בן 53. הם באו ברכבות מצפון הארץ ובשני אוטובוסים מדרומה, מאופקים. אחת המשתתפות אפילו השלימה עם אחותה במיוחד כדי שתוכל ללון אצלה בימים של הסדנה.



כשהם בירכו אותי לשלום, רעדתי כל כך. הפניתי אותם מיד לפינת הקפה שארגנתי, עם כמה עוגיות שקניתי. פתחתי את הלפטופ שלי, להתאמן מעט על המצגת שאני הולכת להעביר להם. כתבתי הודעת אס־אם־אס כעוסה לאמי התוהה מה ומי מכשיר אותי ללמד אחרים לכתוב. הרי רק לפני חמש שנים אני התחלתי לכתוב, יש עוד חלב על שפתי.



ואז נכנסה בחורה אחת, יפה כל כך, בלבוש חרדי ופאה לראשה. “מרסל, אפשר לגשת אלייך עכשיו, לפני השיעור?", היא שאלה אותי. “כמובן", עניתי. ישבנו על הספסל שלצד הפסנתר הגדול. סיפרה לי שהיא משתייכת לזרם מיוחד בחברה החרדית, “אנוסים". היא שומרת שבת, לבושה כמו חרדית, אבל בעלת פייסבוק פעיל, יוצאת לדייטים, קוראת עיתונים וספרים וצופה בטלוויזיה החילונית. יתרה מכך, כשהיא בחו"ל, הדבר הראשון שהיא מזמינה במסעדה הוא ארוחת בוקר עם חביתה ובייקון.



הופתעתי. רציתי לשאול אותה כל כך הרבה שאלות, אבל הזמן היה קצר. “לא אפריע לך הרבה", אמרה, “פשוט באתי לכתוב את הסיפור שלי. אם יקראו אותו מספר האנשים שקוראים את הספרים של ג'יי. קיי. רולינג, אהיה מאושרת". “בעזרת השם", איחלתי לה, ושתינו פרצנו בצחוק שהביך את שאר חברי הסדנה.



ישבנו במעגל. סיפרנו על עצמנו. מה הביא אותנו לכתוב. לאט־לאט השתחררו כל המועקות והפחדים. אחד סיפר שגדל לאב מתעלל. אחת גילתה שהיא בתהליך גירושים. אחרת שיתפה שהיא מאוהבת ולא יודעת איפה לשפוך את כל האהבה שיש לה. והיו גם כאלה ששתקו. בחנו. אפילו שאלו: “מתי נתחיל לכתוב?".



אחרי כמה סדנאות שהעברתי, הבנתי כי הביטוי “עם הספר" אכן אינו רחוק מהאמת. כמעט כולנו רוצים לכתוב. רבים מאיתנו כותבים. ספר, יומן, מחברת קטנה, פנקס ובראש, בדמיון.



לימדתי אותם לנפות מטפורות נדושות, לזקק פרטים, לא לפחד ללכלך את הדמות ולגעת ברפש החיים. לימדתי אותם בעיקר להיחשף ואיך לשלם בקלות את מחיר החשיפה.



במסיבת הסיום של הסדנה, בגג יפה ביפו אהובתי, הגיעו כולם לבושים יפה. הבחורה החרדית הביאה קיגל, המנכ"ל פינק אותנו בשני בקבוקי יין. אחרים הסתפקו בחטיפים. בירכתי אותם, הם בירכו בחזרה. שתינו ואכלנו וצחקנו ושברנו דיסטנס. בסוף עברתי ביניהם וחילקתי ספרון קטן עם שירים, סיפורים והגיגים שכתבו במהלך הסדנה. זו הפעם הראשונה שבה צפיתי מהצד באנשים שקיבלו את היצירות שלהם כתובות ומודפסות. ראיתי את האור בעיניהם. ידעתי שיפרסמו בבוא היום את המילים שלהם ברשות רבים.



***



בגיל 12 ביקשתי מאבי שיקפיץ אותי עם המונית שלו ליריד שבוע הספר בחולון. אז עוד לא היו מריבות על תקציבים, ספר היה קדוש גם לפריפריה וגם לאליטה. הוא עשה זאת ברצון והסיע אותי לשם, בדיוק מול בית העירייה בעל העיצוב המזעזע.



לעתים נדירות ביקשתי כסף מהורי, אבל ידעתי שארצה לחזור הביתה עם משהו ביד. אז חייכתי לאבי ואמרתי לו: “יש פה איזה ספר שאני רוצה, לא יודעת כמה הוא עולה". והוא, כאילו רק המתין שאבקש, פתח את תא הכפפות, שלף קופסת מתכת עם ציורי סוכריות והוציא 50 שקל, בכסף קטן. נשקתי לו ויצאתי.


אלה היו הימים הראשונים בחיי שבהם גיליתי את השוטטות לבד. טיילתי בין הדוכנים, פגשתי ספרים שכבר קראתי בספרייה העירונית וספרים שנראו לי קשים מדי, עם תיאורי נוף (שמהם עד היום אני סולדת) ומילים השמורות לעגנון ולאפלפלד, ככל שידעתי מי הם. מיותר לציין ש־50 השקלים שקיבלתי לא הספיקו לקניית אף ספר, אבל נהניתי מהשהות, מהאמהות ההולכות עם ילדיהן ומעודדות אותם לקרוא טרם תקופת האינטרנט, מהזקנות המעמיסות ספרים לעגלת השוק שלהן.



כשהחשיך החלטתי להתחיל לצעוד הביתה. כמה קילומטרים עמדו בין בניין העירייה לביתנו אז. נפרדתי מהאטרקציה השנייה בגודלה של חולון בתחילת שנות האלפיים, אחרי העדלאידע כמובן, והלכתי לעבר היציאה. ראיתי שם דוכן קטן עם מכונת פופקורן ענקית ומיששתי את המטבעות שבכיסי. האם זו רמאות לקנות פופקורן בכסף שנתן לי אבי לרכוש ספרים? החלטתי שלא. ובכלל, אני אף פעם לא מבקשת, אז מגיע לי. ניגשתי למוכר, הוא נראה נלהב. “פופקורן?", שאל. “כן", עניתי, “וטרופית". הגשתי לו 15 שקל והוא החל למלא את הדלי.



לצד מכונת הפופקורן הונחו כמה ספרים לבנים ועליהם נכתב “שירתי", או משהו דומה לזה, אני לא בדיוק זוכרת. דפדפתי בהם. שורות קצרות עד מאוד, מנוקדות (היום אני יודעת שקוראים לזה הייקו - שירה יפנית) נכתבו שם. בכל דף שלושה שירים, בשפה שגורה, עם מוטיבים שהכרתי. אחד מהם אפילו הצחיק אותי. כשחייכתי, שאל המוכר: “את אוהבת? אני כתבתי את זה".



“אז למה אתה פה ולא שם, עם כולם?", התעניינתי. “אין לי הוצאה", הוא הסביר והגיש לי את הפופקורן והטרופית. “כמה עולה ספר אחד?", שאלתי. המשורר חשב רגע ואז השיב: “לך הייתי נותן בחינם, אבל זה לא בשבילך. כשתגדלי, תקני".



לא שאלתי יותר מזה, אבל קשישה אחת, שעברה עם שקית מלאה בספרים, נעצרה על ידי וקיבלה ממני המלצה, ספק דרישה, לקנות ממנו, כי הוא “המשורר הכי טוב שיש בשבוע הספר". לא יודעת כמה המלצה מילדה יורקת פופקורן עשתה לה משהו, אבל כשהתקדמתי הביתה ראיתי אותם משוחחים.



***



כבר שלוש שנים שאני משתתפת בשבוע הספר. עומדת בגאון עם ספרי וחותמת עליהם לכל דורש. ומשנה לשנה, רגע לפני שאני נכנסת אל הכיכר הגדולה של תל אביב, אני תרה בעיני אחר דוכן הפופקורן. אולי אמצא שם את אותו המשורר. 4 ב־100, 7 ב־200, פופקורן וטרופית - זה לא משנה. אם הכתיבה בוערת בך, אתה תכתוב.



אבל מאחורי האופטימיות נמצא פחד. ביום שייבש לי העט או הדמיון, לא אדע מה לעשות עם עצמי. סביר להניח שאעצב מאוד ואולי אכנס לדיכאון. אולי רק דבר אחד יוכל לשמח אותי: אבא יצפצף לי מלמטה, יסיע אותי שוב במוניתו אל יריד שבוע הספר וימסור לי כמה מטבעות לבזבוז. אבל כבר תקופת מה שאבי לא נוהג, בכיכר ההיא בחולון נטעו בניינים לעשירי העיר, ומכאן שאסור לי, פשוט אסור לי, להפסיק לכתוב.