עכשיו - אחרי שירון אטיאס העניק את הגט המיוחל למזל, רעייתו עד לימים אלה - אפשר להתפנות רגע גם כדי לסכם סאגה מכוערת שליוותה את המאבק הזה בישורת האחרונה שלו, וגם כדי להגיד מילה טובה לחבר כנסת "אחר". יהודה גליק הוא ללא ספק יצור חריג מאוד בנוף חברי הכנסת שלנו. לא בטוח שהתיאור הזה משחק תמיד לטובתו, ובכל זאת נדמה שקשה להתווכח עליו.

האופי החריג שלו בא לידי ביטוי, ללא ספק, גם בפרשה של הגט המדובר. בעוד כולנו – עיתונאים כפוליטיקאים - היינו עסוקים בלהג מלומד על הפרשה הזו, גליק החליט להתגייס כדי לעזור לפתור את הבעיה. האם היה לו סיכוי? לא ברור. האם נכון שכל אחד יזנק כך לתוך סוגיה שאין לו קשר אליה? לא יודע. מה שברור זה שגליק – כמו בהרבה עניינים אחרים – עשה את מה שעשה מכל הלב, ולשם שמיים. 
 
הוא הקדיש ימים ולילות, נסע לצפון כדי לפגוש את מזל, ובילה שעות ארוכות בסדרת שיחות איתה ועם ירון. אלמלא מישהו זיהה את אטיאס, סרבן הגט, בכנסת, ספק כמה היינו יודעים מכל זה. 
 
רגע אחרי שהתגלה שגליק הזמין את אטיאס לפגישה בלשכתו, החלה המהומה. כמות הלשון הרע והבוץ שהושלכו בכיוונו היו בלתי נתפסות. חברות כנסת צרחו במליאה ולא אפשרו לו לדבר. עיתונאים לא חסכו ממנו את שבט לשונם. למרבה הפלא, גם הפוסט שפרסם בהמשך, ושבו פרש את כל מה שעשה בפרשה הזו, לא סייע לו. "כן, אבל לא היית צריך להכניס אותו לכנסת", המשיכו לחבוט בו.
 
אפשר לנהל ויכוח בשאלה אם גליק היה צריך לפגוש את אטיאס בכנסת או בבית קפה או ברחוב. אבל בסוף, גם אם נקבל את דעתו של מי שסבור שהוא טעה, מדובר בטעות מינורית וחסרת חשיבות כשמעמידים אותה מול הרצון הכן, מול הכוונות הטהורות ומול המאמץ שהשקיע. שהרי בסופו של דבר, אין ויכוח על כך שהאיש רק רצה לעשות טוב. 

ירון אטיאס במשכן הכנסת. קרדיט: לשכת ח"כ רחל עזריה

 
בפוסט שפרסם בפייסבוק כתב גליק: "בראש ובראשונה למדתי על עצמי חשיבותה של ענווה. שיש לא מעט דברים שאם אחרים לא הצליחו, סביר להניח שגם אני לא אצליח". היה טוב אם היינו לוקחים על עצמנו, כולנו, פוליטיקאים ועיתונאים, מעט מהענווה הזו, שהיעדרה גורם לנו להתבטא בכל עניין ולתקוף כל מי שלא בא לנו טוב, גם כשהפרטים לא ממש נהירים לנו.
 
אני מכיר מעט חברי כנסת שהיו מפשילים שרוולים ונכנסים לסוגיה כזו, רק מתוך אמונה שהם יכולים להביא מזור. אני מכיר עוד פחות חברי כנסת שהיו מוכנים לעמוד על הדוכן, כמו שעמד ח"כ גליק, לספוג עלבונות קשים ולא להשיב, גם כשהוא יודע שיש לו הסברים טובים שיכולם להפחית במידה ניכרת את הביקורת כלפיו. על אנשים כאלה דרשו חז"ל: "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'".