באופן סמלי, לקראת תום כהונתו של הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שוב סוגיה פנים־צבאית לחלוטין - הפעם מינויי מפקדי אוגדות, שבדרך כלל אינה מעוררת עניין ציבורי, יוצאת מתוך הצבא ומעוררת שיח ציבורי נוקב. יתרה מזאת, חלקים בציבור קובעים כאילו שיקולים זרים לכאורה הם שהובילו את הרמטכ"ל שלא לקדם את תא"ל עופר וינטר לתפקיד מפקד אוגדה.



חשיבותו של סבב מינויי מפקדי האוגדות האחרון של הרמטכ"ל אינה רק באיוש התפקידים, אלא גם סימון כיוון למטה הכללי העתידי של צה"ל. במבחן התוצאה וינטר לא נמצא שם מבחינת איזנקוט. וינטר נחשב קצין ולוחם מצוין, אבל איזנקוט העדיף על פניו אחרים. יכול מאוד להיות שהמהומות התקשורתיות סביב וינטר מאז מבצע צוק איתן לא עשו איתו חסד. בצבא לא מסתירים שלא אהבו את הקמפיינים סביבו, אבל טוענים שהשיקולים לגביו היו ענייניים.



את הנקודה הזו לעולם לא יהיה ניתן להוכיח וגם לוינטר עצמו אחריות לכך, כשלצד כישוריו הרבים הפך לשנוי במחלוקת בתוך הצבא, ולצד רבים שהעריכו אותו צבר לעצמו מתנגדים רבים. הוויכוח והביקורת על הרמטכ"ל בנושא לגיטימיים לחלוטין, אבל הטענה כאילו סוכל תת־אלוף מצטיין בצה"ל בגלל הכיפה על ראשו היא מרושעת ומסוכנת.



תא"ל דוד זיני, מפקד אוגדה 340, ותא"ל אליעזר טולדנו, שבקרוב מאוד ייכנס לתפקידו כמפקד אוגדת עזה, שמקומם במטה הכללי בשנים הקרובות כמעט ודאי - הם בטח לא פחות דתיים מעופר וינטר.



זאת, לצד קצינים רבים בני הציונות הדתית שנמצאים בעמדות מפתח בצבא: מפקד יחידת הקומנדו אל"מ אבי בלוט, מח"ט גבעתי אל"מ דדו בר כליפא, מח"ט גולני אל"מ שי קלפר ומפקד שייטת 13 הנכנס.



גם במטה הכללי, בקרב הקצינים הללו נושא הכיפה, גלויה או שקופה, מעולם לא עלה לסדר היום. אל מול הנתונים הללו, הטענה כי וינטר לא מונה בגלל הכיפה אינה עומדת במבחן המציאות. וינטר נחשב קצין ולוחם מצוין, את מיטב שנותיו תרם לביטחון המדינה וזו אינה קלישאה. אבל האם שלומי בינדר וגור שרייבמן, מפקדי סיירת מטכ"ל והשייטת בהתאמה, לוחמים ומפקדים פחות נועזים ממנו? האם הבחירה בקציני שריון כמפקדי אוגדות פחות לגיטימית?



כל המינויים זוכים לקונצנזוס בתוך הצבא. במקרה של וינטר זה שונה. מנגד, לעתים קצינים שמעוררים ויכוח הם דווקא האמיצים שחושבים מחוץ לקופסה, אלה שצה"ל זקוק להם וגם איבד יותר מדי מהם לאורך הדרך. האם וינטר קצין כזה? בקרב קציני צה"ל הדעות חלוקות. אבל בדבר אחד יש הסכמה: ההתנהלות הציבורית סביבו בשנים האחרונות לא הועילה לאף אחד, כולל לוינטר עצמו.



ודבר נוסף: כעיתונאי, ואפילו כאיש צבא לשעבר ששירת עם חלק מהקצינים, יכולתי לשפוט את ההחלטות של הרמטכ"ל ואלופי הפיקודים בזמן אמת היא במקרה הטוב מוגבלת, ובטוח סובייקטיבית, כתוצאה מהיכרות עם קצין כזה או אחר.



דפי הנתונים והתיק האישי של הקצינים הבכירים אינם פתוחים בפנינו. לא ישבנו לצדם בחדרי הדיונים ולא התרשמנו מהדרך שבה הם מנהלים את היחידות, ולא נלחמנו כתף אל כתף איתם בשדה הקרב. זה לא פוטר אותנו, העיתונאים, מביקורת או עיסוק מעמיק בנושא, אבל זה גם מחייב צניעות.