הוא איש גדול, לבוש היטב, בעל כרס קטנה ומחזיק תיק צד מרשים. קולו צרוד, לעתים צורם, ועיניו אומרות טוב. בשבוע שעבר, בצהריים שרביים, נכנס לתחנת הרדיו 103FM שבה אני משדרת. אביב, המזכירה, טלפנה אלי ואמרה: "מרסל, האורח שלך כבר הגיע, איפה את?". הייתי בדרך, בדיוק התווכחתי עם נהג מונית שהחליט שהנשים של היום שונאות גברים. הודעתי לאביב שתוך כמה דקות אגיע ובינתיים ביקשתי שיציעו לאורח קפה.
כשהמונית עצרה והמונה הראה 75 שקל ועוד כמה אגורות, לא ביקשתי מהנהג שישמור את העודף, כמחווה של רצון טוב. דרשתי עודף מדויק ואפילו קבלה. פרינציפ. עליתי למעלה וחיפשתי את האיש שהזמנתי לראיון. בדרך כלל התוכנית משודרת בערב, אבל הפעם הקדמתי לצורך ביצוע ההקלטה. האורח הוא אדם מבוגר וכאב לי להביאו מרחק כל כך גדול בשעה מאוחרת.
אביב הצביעה עליו. הוא ישב בחדר ההמתנה ועל ברכיו ילד קטן. שניהם אחזו כוסות פטל וצפו בסרט מצויר בטלוויזיה, שרוב הזמן משדרת פה חדשות לטובת שלל בעלי תוכניות האקטואליה הזועמים.
"בני?", שאלתי. הוא הביט בי וניסה לקום מכיסאו בלי להפיל את הילד. "שב, זה בסדר, אבוא אליך", הגבתי מיד. הוא הושיט את ידו אלי ולחץ לחיצה חזקה, גברית. "כל כך הרבה יש לי לספר לך", אמר. "והילד? מי זה הילד?", התעניינתי.
הילד הביט בי, חייך וחשף שן ראשונה שנפלה. "אני איתן", אמר, "באתי עם סבא שלי לרדיו". צחקתי, הוא כבש אותי. סבו הושיב אותו בכיסא נפרד, הפציר בו שלא יסתובב בתחנה אלא יישאר מול הטלוויזיה. ואז התלווה אלי אל חדר ההפקה כדי להתכונן לתוכנית.
התיישבנו. "כל כך הרבה יש לי לספר לך", הוא חזר על עצמו, "את צעירה מאוד, מאיפה להתחיל בכלל?".
"תראה", אמרתי ופתחתי את קובץ התוכנית במחשב שלי. "אין לנו כל כך הרבה זמן, רק שעה, וכמובן שלא נוכל לפרט את כל פשעי המעברות".
"פשעים?", הוא הביט בי מופתע. "היו גם הרבה דברים טובים".
"מה טוב במעברות?", שאלתי ונזכרתי בסיפורים של סבא וסבתא שלי, על גזזת, די־די־טי ואוהלים בוציים. "מעברות היו גן עדן לילדים, תחשבי בעצמך", הוא השיב. אז חשבתי רגע בזמן שהוא מספר לי איך היו רצים הילדים בין האוהלים, משחקים מחבואים, תופסת וחמש אבנים. איך למדו עברית בכיתות מאולתרות ואיך קטפו פירות הדר מהפרדסים הסמוכים.
"ולהוריהם? גם להם היו המעברות גן של תאווה?", שאלתי. בני הביט בי וקבע: "להורים שלי זה היה סיפור אחר".
כשניגשנו לאולפן, התעקש איתן הקטן, נכדו של בני, להיכנס איתנו ולהרכיב אוזניות. "לא אפריע לכם, מבטיח", הוא אמר. קשה היה לסרב לו.
***
פתחתי בתוכנית ובירכתי את בני לשלום. הוא סיפר שלפני שנה, במהלך שיחה מסוימת, תהה לעצמו מה עלה בגורל המעברות, מתי פורקה המעברה האחרונה והאם כולם זוכרים משם את אותו הדבר.
הוא איש עסקים לשעבר, ששימש בתפקיד בכיר בצה"ל. בני לא הניח למחשבות הללו והלך, חקר, פתח פייסבוק, ראיין, נסע בכל הארץ. עד היום, כשמגיעים אליו מספרי טלפון של יוצאי מעברות, הוא לוקח רכבת, אוטובוס או מכונית, בימים עם ראות טובה, ונוסע אליהם. יושב שעות, שומע את הסיפורים ורושם. "יפה לראות איך עוד לא אבד להם המבטא. עוד מעט כבר לא נשמע כאן את הצלילים האלה", הוא סיפר לי. "כל המצרים, הסורים, הרומנים, המרוקאים, הפולנים".
"פולנים?", הבטתי בו מופתעת. "ממתי פולנים היו במעברות?".
בני צחק: "את רואה שאת לא יודעת כלום?".
לאחר מספר חודשי מחקר, הוא החליט להקים עמותה להנחלת מורשת המעברות. ככל שהתקדמה השיחה, הבנתי שבני לא מבקש להתנגח או לבוא חשבון עם אנשי השלטון אז, אלא רק להזכיר נשכחות, כמו החגים במעברות. לדוגמה חג השבועות, שלו חיכו "כמו שהחזן מחכה לקדיש", הוא אמר לי וצחק. או פסח, שבו היה צריך לנקות את מה שאין סיכוי שיתנקה. הוא סיפר לי על השמחה בכל פעם כאשר "בן בא לנו" ועל העצב בכל פעם שהלך מישהו.
תוך זמן קצר והרבה בירוקרטיה, קיבל בני אישור להקים את העמותה: "המעברות - מעקירה לתקומה". אחרי זה הוא פתח עמוד פייסבוק. לאט־לאט צצו עוד ועוד בני מעברות, בלוד, בחיפה, בבית שמש, בעתלית, וכולם רוצים לספר את סיפורם. בעמוד הזה נתקלתי בתמונה שאחד הגולשים העלה: בור אבן גדול באמצע יער. הוא כתב: "צילמתי לכם לפני שיישכח ובניין ייבנה מעליו". לא התביישתי, התעניינתי עם שאלה: "מה זה?". מישהי ענתה לי: "הבור הזה היה השירותים שלנו".
אין שם מרד, בקבוצה הזו. אין אצבעות מאשימות. מסתובבים שם אנשים בני כל העדות והמעמדות. כאלה שבאו מבתי הספר בבגדד, שם למדו על טולסטוי והאזינו לבאך, וכאלה שהגיעו מפולין, שם גנבו אוכל כדי לשרוד.
סבתי סיפרה לי פעם כי במעברה בלוד, שבה שהתה, היה בית ספר מאולתר וקטן, שאליו הגיעו בני הקיבוצים ללמד עברית. כשסבתי ביקשה מהם ללמוד לקרוא, אמרו לה: "תאכלי את המדבקות שעל התפוח וכך תלמדי עברית". היא סיפרה לי את זה בחיוך: "את מבינה, בּנתי? לא הסכמתי לאכול ובגלל זה אמות בלי לדעת לקרוא". היא באמת נפטרה בלי לדעת לקרוא, ואצלי נוצקה שנאה עמוקה לאותן המעברות. שנאה ששככה מעט כשנכנס בני לאולפן.
***
וזה הסיפור שהקראתי בסוף השידור:
כשפריד אל־אטרש שר, סבא בוכה. סבא כבר עלה לאלוהים בפסח של 85', אבל אני יודע שהוא עוד בוכה. כי אז, בשבת בצהריים, כשהיה יושב על הכורסה שלו במרפסת ואוכל מהתורמוס והבוטנים שסבתא שמה לו בצלוחית, והיה מדליק את הרדיו, מכניס את הקסטה, מעביר אחורה ולוחץ פליי - זה היה מתחיל.
זה בא לו לאט־לאט. תחילה היו באות לו העקיצות באף. היה מושך באפו ומכניס כמה בוטנים לפה. אחר כך היה מגיע צליל העוד ואחריו נכנסים, בלי התרעה, הקאנון והכינורות. פה סבא היה נושך את שפתיו ומניד את ראשו שמאל־ימין, שמאל־ימין, כמו נודד בין ישראל אשתו לסוריה פלגשו.
סבא היה איש טוב, איש מחייך. הסכים שנשב לו על הברכיים, לשמוע ממנו סיפורים, לצחוק מהבדיחות שלו ולספר לו רכילות מבית. רכילות שאחר כך הייתה מביאה לאבא שלי כמה צעקות וכאפות על העורף מסבא.
עלי סבא היה אומר שאני ממשיך דרכו. שיש לי אותן העיניים כמו שלו, שבפה שלי אין שקרים, שהלב שלי והפה שלי - אחד. ככה היה אומר. פה ולב - אחד.
בדיוק כשהייתי מתחיל לעוף גבוה עם המחמאות ולעשות לאביהו, בן דוד שלי, מבט של "אתה שומע מה סבא אומר? אני יותר מוצלח", פריד היה מתחיל לשיר. וכשפריד מתחיל לשיר, עולה גדר ענקית סביב סבא. גדר המודיעה לילדים קטנים שעכשיו סבא לבד. אז היינו יוצאים לשחק כדורגל בחוץ.
פריד היה נכנס בין קירות הטפטים של סבתא ומביא איתו קונצרט ענק רק לאדם אחד, רק לסבא שלי.
והוא שר לו: "מים זורמים באביב חיי ותלונת לבי אליך, אלוהי. הלב בוער ומכאובים, כיצד אסבול כל זאת? אבכה על מה שהלך ועל מה שעוד יבוא. היינו באהבה, היינו האהובים, היינו החיים. ויתרת על האהבה תמורת השקר, רצית אחרים".
ופה כבר לא היו מגננות ולא היו משיכות באף וגם הבוטנים נגמרו. פה סבא היה בוכה, היה מסיר את משקפיו ובוכה. בין דמעותיו היה שולח ידו אל הרדיו ומגביר את הווליום עד הסוף, כדי שכל השכונה תדע שהוא בוכה ושאף אחד לא יוכל לשמוע שהוא בוכה. אף אחד לא העז לרטון, גם לא סבתא שלי. היא ידעה על מה סבא בוכה.
ופריד, גם פריד ידע. וגם אתם יודעים. וגם אני היום יודע, סבא בכה על זה שאין לו את פעם, בכה על הפרידה המאולצת שעבר.
כשאני ואביהו היינו חוזרים מהכדורגל, סבתא הייתה מוזגת לימונדה קרה, מלטפת לנו את הראש ואומרת: "אל תדאגו מסבא, ככה זה יא אבני. ככה זה כשמשהו חזק בלב שלך הולך ולא בא בבית שלך יותר. זה עושה דמעות".
ורק אני הייתי לוגם מהר מהלימונדה, פותח את הגדר הענקית שמפחידה ילדים ויושב על הברכיים של סבא. אף אחד לא העז לפרוץ את הגדר של סבא, רק אני. כי אני כמו סבא, הלב והפה שלי - אחד.
***
כשסיימתי להקריא, בני בכה. בכי עמוק ועצוב כל כך. נשרף לי הלב, עד הרגע שבו ראיתי את איתן, נכדו, מוחה את דמעותיו, מחבק אותו ומבטיח לו שבבית ייתן לו סוכרייה טעימה. מהסוכריות הצבעוניות שקנתה לו אמו.