אי אפשר לדעת בשלב מוקדם זה אם הפסגה בין נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לרודן קוריאה הצפונית קים ג'ונג און באמת תוביל אותנו לעולם ללא נשק גרעיני צפון קוריאני. אבל דבר אחד למדנו: טראמפ - האיש שעליו כל המומחים לענייני מדיניות חוץ מלגלגים כבר שנתיים - עושה לכולם בית ספר. האמריקאים לא משלים את עצמם. טראמפ ואנשי צוותו, לרבות מזכיר המדינה מייק פומפאו והיועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון, קבעו רף ציפיות ריאלי. בפגישות שערך בקוריאה הדרומית ביום רביעי, אמר פומפאו כי האמריקאים מצפים שהצפון קוריאנים ינקטו צעדים "משמעותיים מאוד לקראת ביטול יכולתם הגרעינית", עד סוף הקדנציה הנוכחית של טראמפ בינואר 2021. אומנם על פי מומחים לאנרגיה גרעינית נדרשות כ־15 שנים לפרק את כל המרכיבים של תוכנית הגרעין, אבל שנתיים הן תקופה מספקת לפרק חלקים נרחבים בה.
ועדיין, בבית הספר שטראמפ עשה למומחים השבוע, צריכים ללמוד שיש סכנות שכרוכות בהליכה במסלול מדיני עם אויבים. ראשית, הצד שלך יכול להכשיל את עצמו באמצעות קבלת הסכם רע. כפי שאנו ראינו בהסכמי אוסלו, וכפי שהאמריקאים ראו בכל ההסכמים שהשיגו עד כה עם קוריאה הצפונית ואיראן. הסכם גרוע יפגע בצד שלך יותר ממצב שבו אין הסכם. עדיף היה לישראל, למשל, לולא יצחק רבין אימץ את ההסכם ששמעון פרס ואנשיו השיגו מאחורי גבו באוסלו בקיץ 1993.
ארצות הברית כמו גם יפן וקוריאה הדרומית היו בטוחות הרבה יותר כיום, אילו ב־1994 הנשיא ביל קלינטון היה פוסל את ההסכם שוונדי שרמן השיגה עם פיונגיאנג. וכמובן, אילו ברק אובמה היה פוסל את ההסכם ששרמן והבוס שלה ג'ון קרי השיגו עם האיראנים ב־2015, המזרח התיכון והעולם כולו היו בטוחים יותר.
הסכנה השנייה שגלומה במשא ומתן המדיני היא שלא תצליח לשכנע את הצד השני לקבל את ההסכם. טראמפ לא יכול לשלוט בג'ונג און. הוא יכול להבהיר לרודן מדוע זה אינטרס שלו להיפטר מהנשק הגרעיני, אבל אינו יכול לקבל את ההחלטה במקומו. בדיוק כפי שאהוד ברק ואהוד אולמרט ופרס לא יכלו לחייב את הפלסטינים לקבל הסכם שלום עם ישראל.
הסכנה השלישית של הליכה במסלול מדיני עם אויבים היא שהנהגת הצד השני תרגיש שאיננה יכולה להודות בכישלון ותישאר בשיחות, גם כאשר ברור כי הדבר מסכן את המדינה שלה. בשנת 2000 ברק חפר לעצמו בור עם יאסר ערפאת. ברק היה כל כך מזוהה עם האמונה שהסכם שלום הוא בהישג יד, עד שלא היה מסוגל לנטוש גם כאשר ערפאת פוצץ את המשא ומתן ופתח במערכה הטרוריסטית הגדולה ביותר שישראל חוותה מעולם.
מזכירת המדינה של ג'ורג' בוש הבן קונדוליזה רייס, הגיעה למצב דומה בשיחות שניהלה עם פיונגיאנג ב־2007 וב־2008. שיחות אלו הביאו להסרת סנקציות שהוטלו על קוריאה הצפונית ולהסרתה מרשימת המדינות התומכות בטרור של מחלקת המדינה האמריקאית. שבעה חודשים לאחר מכן ביצעה פיונגיאנג את ניסוי הגרעין השני שלה.
הזמן פועל לטובתו
וזה מביא אותנו לטראמפ. במה שונים מעשיו ממעשיהם של כל קודמיו? ובכן נשיא ארה"ב עשה הכל בדרך שונה, ובכך לימד אותנו שיעורים על האופן שבו מנהלים משא ומתן עם אויבים מסוכנים. ראשית, טראמפ הראה כי אין סיבה לייפות את הצד השני. עדיף להדגיש את הצדדים החלשים והרעים שלו. במשך כל שנות אוסלו ובמהלך שיחות הגרעין של ממשל אובמה עם איראן, מנהלי המשא ומתן הריעו לצד השני. ערפאת היה איש של שלום. מחמוד עבאס היה מתון וכך גם נשיא איראן חסן רוחאני. לעומת זאת, טראמפ כינה את קים “Little Rocket Man" ו"איש מטורף", והוא ושר ההגנה ג'יימס מאטיס איימו להשמיד את קוריאה הצפונית.
וזה עבד יופי.
במקום להצדיק ויתורים אמריקאיים על ידי מתן לגיטימציה לרודן, טראמפ דרש ויתורים מצד קוריאה הצפונית, כדי שקים יוכיח כי אפשר לעשות איתו עסקים. ואכן, לקראת הפסגה וכתנאי לקיומה, הוא שחרר שלושה בני ערובה אמריקאים והפציץ את ההר שתחתיו ביצע את הניסויים הגרעיניים שלו.
השיעור השני של טראמפ הוא שאין סיבה לחבק את תומכי הצד השני, עדיף לאיים עליהם. שלושת הנשיאים שקדמו לטראמפ ניסו לשדל את סין לשכנע את הצפון קוריאנים להתמתן. טראמפ לעומתם איים על סין. בקיץ האחרון התנה נשיא ארה"ב את הסחר בין מדינתו לסין בריסון פיונגיאנג, ואכן הנשיא שי ג'ינפינג הטיל סנקציות כלכליות על קוריאה הצפונית.
הלקח השלישי מהתנהלות טראמפ הוא כי עליך להתנסח בשיחות באופן שיצמצם למינימום את המחיר שתשלם אם תנטוש אותן. כדי להשיג את המטרה הזאת הוכיח טראמפ שאין לו בעיה להשמיד את הצד השני: הוא הגדיל את תקציב הביטחון של ארה"ב באופן חסר תקדים, הפציץ את סוריה בעשרות טילים בזמן שאכל ארוחת ערב עם הנשיא ג'ינפינג והדגיש שאין לו בעיה לבטל את המגעים עם פיונגיאנג.
ומכאן נובע הלקח הרביעי: תדאג שהצד השני יפחד מכישלון השיחות. טראמפ נתן לקים טעימה מהכישלון, כאשר ביטל את הפסגה לפני שבועיים. שום דבר לא קרה לנשיא ארה"ב, אדרבא, התמיכה בו עלתה בסקרים. אבל הרודן - שהביא לביטול כאשר הטיח עלבונות בבולטון - הבין כי המחיר הכלכלי והמדיני של ביטול הפסגה יהיה גבוה מאוד עבורו.
ההשתתפות של בולטון בפסגה מלמדת אותנו את הלקח החמישי. ב־24 השנים האחרונות, מאז שקלינטון חתם על הסכם הגרעין עם אביו של קים, התבלט בולטון כנץ הגדול ביותר בוושינגטון בכל הקשור לקוריאה הצפונית. הוא התנגד - בצדק, יש לציין - לכל ההסכמים שהממשלים הקודמים השיגו עם פיונגיאנג. והנה הוא ישב בחדר הדיונים השבוע.
כל קודמיו, כמו גם עמיתיו הישראלים, עשו בדיוק את ההפך. כדי לפייס את הצפון קוריאנים, האיראנים והפלסטינים, האמריקאים והישראלים אפשרו לצד השני לבחור את חברי צוות המשא ומתן שלהם. השיקול האמריקאי והישראלי היה לפייס את הצד השני, תוך התעלמות מהציבור בבית. טראמפ פועל בצורה ההפוכה. היות שדאג שמחיר נטישת המשא ומתן על ידיו יהיה אפסי, הוא יכול להתרכז בהשגת הסכם טוב ובהרחבת אחוזי התמיכה בו בבית. כאשר הציבור האמריקאי רואה את בולטון בחדר, אפילו הסקפטיים ביותר מרגישים שהם יכולים להיות רגועים, כי הסיכוי להסכם רע קטן.
וכאן מגיע השיעור האחרון במשא ומתן שטראמפ לימד את ה"מומחים" השבוע. הכתבים בסינגפור נדהמו ביום שלישי כאשר טראמפ הודיע להם כי הוא וקים בדרך לחתימה על "הסכם". ואכן, התקיים טקס חתימה פורמלי ומרשים בשעות אחר הצהריים. בדיקת ההסכם חשפה שאין שם מהות. שני הצדדים חתמו על הצהרה מעורפלת, שאין דרך לערוב כי קים יעמוד בה. האם ייתכן שטראמפ לא ידע שההסכם חסר ערך? ואם ידע, בשביל מה חתם עליו? ובכן, טראמפ עשה זאת כדי להסיר את הלחץ להגיע להסכם. הרי הוא כבר השיג "הסכם" ולא צריך למהר לשום מקום.
מי שצריך להיות לחוץ בזמן הוא קים. כפי שהבהיר פומפאו, הסנקציות הכלכליות על קוריאה הצפונית יוסרו רק לאחר שכל הארסנל הגרעיני שלה יפורק. הזמן פועל לרעתו, ואינו משפיע על טראמפ. גם לאחר מפגש הפסגה מבקריו הרבים של טראמפ תקפו אותו. אבל אין להם באמת מה להגיד: המנהיגים מהצד שלהם חתמו על ההסכמים הגרועים והמסוכנים בתולדות ארה"ב. הוא נוקט גישה אחרת, ומתברר כי כוכב הריאליטי יודע מה הוא עושה.