המשפט של משה איבגי נערך בדלתיים סגורות, כמו מרבית תיקי עבירות המין, רק שבמקרה שלו - פרטיו האישיים נחשפו לציבור בעוד שחשודים אחרים זוכים במקרים רבים בחיסיון מלא. זה המחיר שגובים הפרסום והתהילה, מחיר שכל מפורסם צריך לקחת בחשבון כשמדובר בעבירה פלילית. איבגי הוא “הארווי ווינשטיין" כחול־לבן, הסנונית הראשונה לקמפיין ה־METOO# שזוכה לתהודה ברחבי העולם.
אבל הסיפור האמיתי כאן הוא לא איבגי אלא השיהוי, הדרך הקלוקלת בה הפרקליטות עובדת, עינוי דין של מערכת שאותה נדרש וחשוב גם לבקר. הרי כתב האישום הוגש כשנתיים וחצי לאחר הגשת התלונה הראשונה נגדו, לא פחות ולא יותר. ומי ייתן את הדין למתלוננות? לעינוי הדין והסבל שעברו כתוצאה מהתמשכות ללא סיבה מוצדקת נראית לעין? מדוע נפגעת עבירת מין צריכה להגיש תלונה במחשבה שייעשה כאן צדק, אבל אז היא מגלה שהצדק נמתח כמו מסטיק ועליה לשלם מחיר כבד על הזמן שאיבדה?
סעיפים 64־65 לחוק סדר הדין הפלילי עוסקים בזכותה של מתלוננת להגיש ערר על תיק שנסגר. יש שם גם הוראה שכאשר מדובר בעבירת מין, משך הטיפול בתיק לא יעלה על חצי שנה בלבד. אז אם בתיק שנסגר, המחוקק הבין שאי אפשר להתעלל בקורבן עבירת מין על ידי משיכת הזמן ללא סיבה מוצדקת, אז בוודאי ובוודאי שלאחר הגשת התלונה ועד ההחלטה אם להגיש כתב אישום או לא.
זה מיד מקשר אותי לפרקליט מחוז חיפה, עו”ד עמית איסמן, שעמד לדין משמעתי אחרי שנחקר תחילה בחשד להטרדה מינית. לבסוף הוא ספג התראה ממנכ”לית משרד המשפטים בשל שתי התבטאויות לא הולמות כשדיבר באופן מיני לעובדות. נשאלת השאלה - האם מי שמתייחס בכזו זילות לנשים, יכול באמת להבין את מה שעובר על הנפגעות, את משך הזמן, את הסבל, את עינוי הדין?