מתי הפכנו לשבויים בידי קיצוניים שרואים רק את קוצו של יו"ד ומתעלמים ממה שמתקיים סביבו, וכדי לסתום חור מסוים בקיר - מחריבים את מחציתו?
השבוע פורסם על עוד פרויקט של עמותות שמגייסות כסף לסיוע לפלסטינים שנפגעו מהתנהלות כוחות הביטחון הישראליים. לכאורה, פרויקט יפה. הבעיה היא שחלק מהעמותות שאמורות לקדם זכויות אדם, בפועל הפסיקו מזמן לקדם אותן. יש עודף פוקוס מפלצתי על הפרת זכויות של פלסטינים מצד כוחות הביטחון הישראליים, בעוד שזה רק חלק קטן מהתמונה. במקביל לנישה התוססת הזאת שמתפקעת מרוב פעילים נלהבים, יש אפס התייחסות להפרת זכויות אדם בסיסיות של פלסטינים, שנובעת מהתנהלות ההנהגה שלהם.
אף אחד אינו תובע את חמאס כשהוא מעביד נערים בכפייה במנהרות שמתמוטטות עליהם, או כשהוא משלם לאזרחים לרוץ אל הגדר בידיעה שיירו בהם. כולם מפהקים, בעוד שפלסטינים הם אזרחים סוג ב׳ כבר ארבעה דורות בארצות ערב, ואף אחד לא מתעורר מהשנ"צ כשהרשות הפלסטינית אוסרת עיתונאים, מועלת בכספים במקום להשקיעם בפיתוח תשתיות ומענה למוות אזרחים ש"בגדו" כי מכרו אדמה לישראלים. באמת שקצרה היריעה, אבל לכל בר דעת ברור כי עיקר סבלם של הפלסטינים לא קשור לחיילי צה״ל.
בצירוף מקרים מעניין, הפרויקט החדש הזה פורסם בדיוק בשבוע שבו עולה לקריאה טרומית החוק שיאסור לצלם חיילי צה"ל, כשהעונש המקסימלי על כך יהיה חמש שנות מאסר. לכאורה, זו התשובה לטרלול של עמותות שמקדמות הכפשה של חיילי צה"ל במקום זכויות אדם. אבל בפועל מדובר בחוק מיותר.
הממשלה הנוכחית מתמחה בחוקים שאם באמת היו רוצים לאכוף אותם, ניתן היה להשתמש בחוקים קיימים. אין ספק שחלק מהפעילויות שמתיימרות לקדם זכויות אדם, מפריעות לחיילי צה"ל (וגם פוגעות בזכות אזרחי ישראל לביטחון). חייל הוא עובד ציבור, וככזה אסור להעליבו או להפריע לו במילוי תפקידו. אז למה, במקום לדאוג לאכיפה, לחוקק חוק שההשלכות שלו משפיעות הרבה מעבר לבעיה עצמה? התשובה ברורה: המטרה היא לא באמת להתמודד עם הניצול לרעה של הזכות האזרחית לתעד עוולות, אלא כדי לקבל כותרת ולהצטייר כחזק. זה אמיתי בערך כמו האיום לחסל את הנייה בתוך 48 שעות, כמו הסיסמה "חזק מול חמאס", וכמו ה"עוצמה" המעושה נוכח השריפות המחניקות שמשתוללות שבועות בגבול עזה. היועץ המשפטי כבר הבהיר שהחוק בנוסח הנוכחי אינו חוקתי, וכצפוי - לאחר שקצר את הכותרות הוא "ירוכך" במיטב המסורת, ולא ברור אם ייאכף. אז מה נרוויח מעבר לבלבולי מוח? נספק הוכחה לקמפיין הפרו־פלסטיני, שטוען שישראל היא דיקטטורה אימפריאליסטית שמנסה להסתיר את פשעיה ופועלת במחשכים.
יש פה הונאה משני הכיוונים. מחד - פעילות שמתיימרת לקדם זכויות, בעוד שמטרתה האמיתית היא שיקוף תמונה מעוותת שמביאה לשנאה ולהקצנה, ולא ל"שלום וזכויות אדם". מנגד - ממשלה שאובדת עצות, ובמקום לפעול בחוכמה כדי לפתור בעיות, משקיעה בשנאה משל עצמה ובניסיונות לקבל כותרות ורק להיראות כאילו היא פותרת בעיות.
נדמה שהרוב השפוי כלוא באמצע הטרללת הדו־צדדית הזאת, בין שני סוגים של נרקיסיסטים שכל מה שמעניין אותם זה איך הם נראים, בעוד שהם עיוורים למה שהם גורמים בפועל; עסוקים בתדמיתם יותר משהם עסוקים בטובת העם או בטובתם של בני אדם.