הגיע הזמן לחלק את ירושלים. לא חלילה להקים מדינת אויב בחלקה המזרחי של העיר בנוסח ההזיות המסוכנות משמאל, אלא לחלק את העיר לשכונות ולאזורים שבכל אחד מהם יתנהל אורח חיים נפרד ושונה, לפי רצון התושבים. בשכונות השונות יחולו חוקי עזר שונים וגם יסופקו שירותים עירוניים ברמות שונות, לפי תשלומי הארנונה. בפשטות - הגיע הזמן להעניק לחרדים ואולי לחלק מהחרד"לים, אוטונומיה התנהגותית רחבה באזורי מגוריהם, ומצד שני לשרש כל מעורבות או השפעה שלהם בשכונות חילוניות או מעורבות. שלא לדבר על הרחקת ידיהם מאזורים ציבוריים כלליים, שבהם אין חרדים.
מנהלות שכונתיות יהיו מוסמכות לאסור או להתיר פתיחה של בתי עסק ואירועים בשבת או במצעד הגאווה, כפי שירצו תושבי המקום. אצל החרדים, שיסגרו רחובות בשבת, שידירו נשים, גברים ואפילו הטרוסקסואלים. אבל שלא יעזו להתערב במתרחש באזורים אחרים. כך תחולק ירושלים, וכל אחד מתושביה יחיה כמנהגיו וייתן גם לאחרים לחיות כרצונם.
החובה לחלק את ירושלים נובעת מהמצוקה המתחדדת בה. רק בשבועות האחרונים מתמודדת הבירה עם גל של התקפות חרדיות, שאין דבר בינן לבין שמירה על אורח חיים בשכונות החרדיות. אקורד הכפייה האחרון הוא האולטימטום בעניין האירוויזיון, שהמחיש את הסתירה בין ירושלים כסמל לאומי ציוני לבין רפלקס ההכתבה החרדי.
הפעם הציבו במפלגות החרדיות אולטימטום לממשלה: לא לערוך את האירוויזיון בירושלים, בגלל חילול השבת הצפוי באזור שבו יתקיים האירוע. מה לחרדים ולסביבת הארנה או לאצטדיון טדי? שום דבר. אבל האימפריאליזם התוקפני שלהם הולך ומאמיר, ועכשיו הגיע גם לאירוויזיון.
סיבוב קודם של כפייה בענייני השבת נעשה בברית חרדית־חרד"לית במועצת העיר, כשאלו ניסו לסגור את מתחם התחנה ביום המנוחה ולהשבית את אחת מפניני הנחת של הירושלמים בשבת. מה לחרדים ולמתחם התחנה? כלום, חוץ מאותו דחף הולך וגובר להפוך את הבירה והארץ כולה לשממת מאה שערים. ואגב, חמורה במיוחד בפרשה זו מעורבותם של שניים מחברי הבית היהודי במועצת העיר, מעורבות שמעמידה בספק את היכולת של הציבור החילוני והדתי־לאומי הנאור להצביע למפלגה הזו.
המתקפה השלישית מהזמן האחרון לא קשורה אפילו לענייני השבת. סגן שר הבריאות יעקב ליצמן הודיע, כזכור, שהוא ידרוש מהמועמד לראשות העיר לסגור את שוק מחנה יהודה לבילויים בשעות הערב, אף על פי שהמקום מוגף לגמרי בשבתות ואף שזהו אחד מהממתקים של עיר הבירה, שעושה טוב לכולם. נו טוב, כמעט לכולם, חוץ מלמיעוט מבוטל ודורסני.
המרוץ לראשות עיריית ירושלים עם הפרישה של ניר ברקת, מייצר חשרת עבים. אם ברקת נאלץ להתקפל לא מעט בפני לחצים חרדיים, ראש עיר שיהיה חייב את היבחרותו לחרדים, למשל כמו משה לאון, יימצא בכיס שלהם. האותות המבשרים נראים כבר עכשיו, אבל העתיד מדאיג עוד יותר.
# # #
בעיה יסודית נעוצה במחדל ממשלתי שחונק את העיר, מגביל התפתחות יצרנית וממשיך לדחוף צעירים רבים, במיוחד חילונים, אל מחוץ לבירה. זהו מחדל הבנייה והתעסוקה בירושלים, שמתחבר למלכוד הפוליטי בין שני הגושים הפוליטיים, המסגיר את כל ממשלות ישראל, משמאל ומימין, לידי הפוליטיקאים החרדים. את התוצאות אנחנו מרגישים בתחומים רבים, בהם הביטחון העצמי ההולך וגובר של החרדים להכתיב לאחרים איך לחיות.
הבעיה בירושלים היא קיומית כמעט. אם יוטלו גזירות חנק נוספות בנוסח אלו שעלו בשבועות האחרונים, הן עלולות לדון את עיר הבירה לעתיד בני ברקי מוחלט. לכן, רגע לפני הנפילה אל התהום, הגיע הזמן לקדם את חלוקת העיר: לבנות מודל הפרדה שישפיע על מקומות רבים נוספים בארץ שבהם הציבור החרדי גדל. החרדים יעשו במקומותיהם כאוות נפשם, אבל ההשפעה שלהם תוגבל רק לשכונות המגורים המתוחמות שלהם. וכמובן, שהאוכלוסייה העירונית הכללית, המתפרנסת ומרוויחה ולכן לא מקבלת פטורים סיטונאיים מארנונה, לא תיאלץ לשאת על כפיים את מי שלא עובדים.
תושבי שכונות יקבלו שירותים עירוניים בהתאם לארנונה שהם משלמים, לא פחות ולא יותר. שכונה שבה אנשים בריאים עובדים, ולא חשוב כמה הם מרוויחים, תזכה לרמת שירותים גבוהה. שכונה שבה תושבים רבים לא עובדים וגם לא משלמים ארנונה, אף על פי שאינם חולים או קשישים, תקבל שירותים בסיסיים בלבד.
קווי המתאר של ההסדר הזה הופכים לרלוונטיים לא רק בעיר הקודש, הם נדרשים גם באשדוד, רחובות, בית שמש ועוד. זוהי אמנה שתאפשר להמשיך לחיות זה לצד זה, כי אחרת יגיע השלב שבו זה יאחז בגרונו של זה.
הקלון האמיתי
לא מעט הזכירו השבוע כי הבגידה של השר לשעבר גונן שגב, שנחשפה לכאורה השבוע, אינה הראשונה. ואכן, קשה לא להעלות באוב את הבגידה הראשונה, החמורה בהרבה מזו שמיוחסת לו עכשיו בשירות האיראנים. אז, בשנת 1995, לקראת ההצבעה בכנסת על הסכם אוסלו ב' ובגלל פרישת ש"ס מהממשלה, נקנו קולותיהם של שני חברי מפלגת צומת - מפלגת ימין מובהקת, שבוחריה התנגדו נחרצות להסכמי אוסלו - באמצעות משרות שר האנרגיה וסגן שר השיכון.
לצד שגב זכה אלכס גולדפרב, חשמלאי מאשקלון, בכיבודים ממשלתיים כאתנן לשוד המנדטים שביצעו יחדיו. שניהם לא היו שווים חצי קול בקלפי ונבחרו לכנסת רק על בסיס הכריזמה ותפיסת העולם של רפאל איתן, שמפלגתו כונתה "רפול ושבעת הגמדים". אלא שאף על פי שהבגידה הראשונה של שגב הובילה לאסון אוסלו וגרמה למדינה נזק חמור ומוכח, ואף שהיא עלתה בהרבה דם, סבל ויגון ועדיין לא גמרנו לספוג את תוצאותיה, ובעוד שכלל לא ברור אם הבגידה הנוכחית גרמה לנזק כלשהו; דווקא עכשיו זוכה שגב לקלון מקיר לקיר, בעוד שאז הוא נישא על כפיים על ידי הקובעים והנחשבים.
אז בכירי העיתונות החזיקו אצבעות ועודדו את שמעון פרס ויצחק רבין להשלים את מעשה הבגידה, כדי שחס וחלילה ממשלת אוסלו לא תיפול. אז הסבירו לנו שנירגע, שזה רק משחק פוליטי והממשלה שנשענת על הבוגדים היא סופר לגיטימית ולסירחון יש ריח נפלא. זה, אגב, לא מעשה הבגידה והעריקה היחידי של פוליטיקאים שנבחרו בקולות הימין והסגירו את פיקדון הבוחרים שלהם לידי המחנה היריב. הדוגמה החוצפנית ביותר היא של אריאל שרון ובכירי המפלגה שהקים, מציפי לבני עד שאול מופז, מי ששדדו את קולות בוחרי הליכוד ובניגוד להבטחה מפורשת בבחירות ובמשאל המתפקדים עקרו את גוש קטיף. גם אז עטפו התקשורת והאקדמיה את בוגדי ומושחתי הליכוד שהקימו את קדימה במעטה מאתרג ומגן.
כי אצלנו העולם המוסרי של קובעי העתים תלוי בצד הפוליטי שמרוויח מהסירחון. אם פוליטיקאים מהימין עורקים לשמאל - זו הרי דרכו של עולם, כי דברים שרואים מכאן לא רואים משם וכדומה. אבל אם חלילה הייתה נרשמת בגידה בקולות השמאל, השמיים היו נופלים. ובשורה התחתונה, חשוב לזכור ולא לסלוח. לא למי שבגד ולא למי שגרם לבגידה וקנה את המושחתים במשרות ציבוריות ובכיבודים. כי בגידה היא בגידה, וגניבת דעת הבוחרים היא תופעה חמורה ופסולה שחייבת להיפסק.