אף פעם לא ביקשתי להיות זבוב על הקיר בחייו הפרטיים של מישהו; לא בזמן ויכוח לוהט, ולא בערב חמים לאור נרות החנוכייה הדולקים. פשוט לא. יש לי חיים משלי, תודה, ולפעמים גם אותם קשה לי לעכל. השבוע נקלעתי לזירה די משונה. אני לא חטטנית, ובאמת שלא רציתי לשמוע, אבל השיחה נכפתה עלי.
זה היה באזור המחופה שליד הקרוסלה בגן השעשועים, בזמן שאני משגיחה על יצור חמוד ביותר. היו שם שתי אמהות שנראו לי מיודדות, אבל האחת עמדה והקשיבה בעיניים קרועות מתימהון לכל מה שחברתה ירתה בצרורות. וכשאני כותבת “ירתה", אני מתכוונת לזה. כשאני אומרת “הקשיבה", אני מכוונת לזה שנדמה היה שהיא מנסה לעכל. “הילד שלך מאוד לא אהוב. הילד שלי כל הזמן מספר לי על איך שהוא מתנהג. הוא בעייתי", זו רק דוגמה אחת למה שהאחת אמרה לשנייה. אחרי שסיימה לפנות את התשפוכת שלה, עזבה את המקום.
בצר לה, האמא שבנה היה תחת מתקפה פנתה אלי ואמרה לי, זרה מוחלטת שנקלעה לשם לגמרי במקרה, כך: “את יודעת, כשהייתי קטנה, המכרים שלי נבחרו בפינצטה והיה מאוד קל להתחבר ולהיפרד אם מישהו לא התאים לי. כאמא, מעגל המכרים שלי גדל משמעותית. את יודעת מה הבנתי? שככל שאני מכירה יותר אנשים, הסיכוי שאטעה בבן אדם שמולי גדל - סטטיסטיקה פשוטה. הפעם טולטלתי לגמרי. לא כי הדברים שהיא אמרה היו חדשים לי. לבן שלי, האהוב, המתוק והיפה היו בעיות חברתיות, זה נכון. אני אמא מאוד מעורבת, הבחנתי בקושי שלו הרבה לפני שהגאון עלתה על זה, והילד שלי בטיפול. והנה היא באה עם הרצאה ארוכה, מונולוג שכל־ כולו רעל".
"תביני", היא המשיכה, "אין חוג שאני שולחת את הילדים אליו והיא לא מתקשרת אלי חודשיים אחר כך כדי לשאול אותי איפה הם לומדים ואם אפשר את הטלפון של המדריך. אין פעם שקורה משהו עם הילדים שלה והיא לא מתקשרת אלי מיוזמתה כדי לחלוק ולשמוע מה דעתי. אפילו את רופא הילדים עזבה אחרי שבע שנים, כי נראה לה שרופאי הילדים שלנו יותר טובים. בכל פעם שהיא צריכה משהו, הארון במטבח שלי, כפי שהיא בעצמה הגדירה, משמש לה מזווה נוסף שהיא לוקחת בחשבון כשהיא עורכת רשימת קניות. פעם היא אפילו אמרה לי שהיא שמחה בכל פעם שאל הילדים שלי מגיעים חברים, כי הילדים שלה מרגישים כאילו שבאים אליהם".
"אז מה כל כך טלטל אותך בעצם?", שאלתי, "נראה לי שאת יודעת עם מי יש לך עסק והיית מוכנה לוותר עד עכשיו כדי שלילד יהיה חבר קרוב".
ואז הבנתי אותה. הטלטלה נבעה כי זה היה הרגע המזוקק שבו היא הבינה שפספסה בטביעת העין שלה עצמה. כי התעלמה ממה שמדי פעם ראתה. כי הייתה מוכנה להקריב את עצמה על מזבח החברויות שהילד שלה יצר, מבלי להבין שיום אחד כל זה יתפוצץ. גרוע מזה: אותה חברה פסעה צעד אחד רחוק מדי ונכנסה לקודש הקודשים.
אתמול נתקלתי באמא הפגועה בסופר השכונתי. “מה שלומך?", שאלתי, והיא ענתה תשובה שאני מאמצת אל לבי מעכשיו ולתמיד: “נגמר. בלי הצהרות, בלי כלום. אין קפה של אחר צהריים אצלי. אמרתי לה מפורשות שמעכשיו, כשמגיע חבר לבן שלי תהיה הפרדת כוחות, לא תהיה זליגה של חברים מהכיוון שלנו אליהם ולא להפך. לא מעוניינת. הבנתי מי היא, תודה. נתראה בחדר המדרגות, וגם אם לא – זה בסדר. אני עם עסקאות החבילה גמרתי".
כן, ככה פשוט. ואתם, אלה שמסתתרים מאחורי “אני רק רוצה לעזור", אל תפריזו בערכה של כנות, אל תפזרו אבחנות אם לא שואלים אתכם. לפעמים עדיף לשתוק. זה אחלה חינוך.