מסכת עבודה זרה של התלמוד מעניינת ומתמיהה ולא לגמרי רלוונטית. נדונים בה בהרחבה, בין השאר, הדינים הנוגעים ליין נסך. אלה גם הדינים שסיבכו את יינות ברקן בשערורייה ציבורית קצרת־מועד, שלא בטוח שבאה לקצה – זה תלוי, בסופו של דבר, בהחלטת בד”ץ העדה החרדית עד כמה להתעקש על הזזת עובד זה או אחר מתפקידו, או ש…
או שמה? או שיסירו את ההכשר שלהם מהיין. יינות ברקן חשופים ללחץ ציבורי בפייסבוק, אבל לא פחות מזה ללחץ כלכלי במרכולים. אם יוסר ההכשר והמכירות יצנחו, מישהו יצטרך לעשות את החשבון כיצד להתמודד עם זה. אפשרות אחת: לספוג את הנזק במכירות ברחוב החרדי. אפשרות שנייה: לספוג כמה ימים של השמצות בפייסבוק, עד שתימצא לציבור שערורייה חדשה לעסוק בה. אפשרות שלישית: לסגור עסקה עם העובדים. נאמר – זוזו לתפקיד אחר, וקבלו העלאה של 5% דמי שתיקה.
סערת ברקן (נכון לאתמול, העובדים הוחזרו לתפקידיהם) היא דוגמה טובה לשיח החירשים המתנהל כאן בכל עת שהמציאות המודרנית מתנגשת בדיון ההלכתי המנותק ממנה. כך בענייני גיור – הרבנים מדברים בשפה הלכתית, שאר הישראלים מדברים בשפה לאומית. כך בענייני יין – הרבנים של בד"ץ מנסים לדייק הלכתית, שאר הישראלים עסוקים בשאלות של אפליה, גזענות, הדרה, עלבון, ושאר עניינים לא לגמרי שייכים.
הנה חדשות, לא לגמרי מסעירות
הנה חדשות, לא לגמרי מסעירות. תעשיית היין הכשר מושתתת על כללים של אפליה מבנית, מהותית. מי שעובדיו אינם יהודים כשרים – כל רב והכשרות שלו – לא יקבל הכשר ליין. כלומר: מוסלמי לא יכול לייצר לכם יין. אפליה. נוצרי לא יכול לייצר לכם יין. אפליה. מורמוני לא יכול, בודהיסטי לא יכול. אפליה, אפליה, אפליה. דיני הכשרות הנוגעים ליין התגבשו במתכונת מסוימת הנכונה לתקופה מסוימת ומאז לא בדיוק התעדכנו. המטרה הייתה להרחיק עבודה זרה. התוצאה המעודכנת היא העברה של עובדים אתיופים ממחלקה רטובה למחלקה יבשה.
אפשר לומר כמה דברים על הדינים האלה, שלא בהכרח ייטיבו את מצבם של העובדים בברקן. הראשון שבהם – הגיע הזמן לעדכן אותם. עבודה זרה כבר איננה סכנה המאיימת על העולם היהודי, בוודאי שלא במציאות של מדינת ישראל. יין המיוצר בשיטות מודרניות, יין המיועד לצרכנים בסופרמרקטים, ולא לניסוך על מזבחות, ראוי לכללים שונים מאלה שנהגו בימי המשנה. השני שבהם – ספק אם היהודים הקפידו אי פעם על דיני ייצור היין כפי שהם מקפידים עליהם היום בישראל. מי שרוצה ללמוד על כך מעט, יעשה טוב לעיין בספרו של חיים סולובייצ’יק “היין בימי הביניים: יין נסך, פרק בתולדות ההלכה באשכנז”. הספר מתאר, בין השאר, את מגדלי הגפנים ויצרני היין בקהילות יהודיות שלא יכלו להתפרנס, אלא באינטראקציה עם העולם הנוצרי – כולל בעבודה הנוגעת לתהליך ייצור היין והובלתו.
שיח החירשים הישראלי על דיני ייצור היין הוא פריט אחד מתוך רבים באבולוציה ההכרחית של היהדות הישראלית. הרבנים ומוסדותיהם צריכים ללמוד את תנאי החיים בישראל, ואת השלכותיהם על יכולתם לאסור ולהתיר מנהגים כאלה ואחרים. מה שהציבור לא סובל, הרבנים ייאלצו, בסופו של דבר, לעדכן. הציבור ונציגיו הפוליטיים צריכים גם הם ללמוד את תנאי החיים בישראל, ואת השלכותיהם על מעמדם של הרבנים בהכתבת מדיניות ציבורית. אין דומה ישראל, שיש לה מערכת קבלת החלטות פוליטית ורגישויות חברתיות, לקהילות יהודיות בימי הביניים. אין דומה ישראל, שיש בה ציבור שעניינו בתיאוריה של יין נסך מוגבלת עד בלתי קיימת, לחברה היהודית של ימי המשנה.
וכמובן, כל אחד יכול להחליט שדתו אינה מאפשרת לו לשתות יין שמיוצר על ידי בלונדינים, או על ידי בעלי עיניים חומות, או על ידי גברים נמוכים עם נמשים, או על ידי גברות גבוהות עם תלתלים. וכן – אפשר להחליט לא לשתות יין של אתיופים. אם זה מרגיז אתכם, מוטב שתפסיקו ליילל על אפליה ותקבלו החלטה פשוטה: אני לא שותה יין שיש לו הכשר בד”ץ.