אין דרך לברוח מזה: “בורכתי" בשתי ידיים שמאליות. כבר כילדה הגננת הזועפת שלחה מכתב לאמי: “כל ילדי הגן גוזרים ישר ורק מרסל גוזרת באלכסון".
שנים אחר כך טלפנה המורה לאומנות ונזפה באבי: “מה ביקשתי ממנה, קערת חמר? היא פיסלה סוג של בקבוק וכל הכיתה צחקה. אני לא מוכנה להיות ללעג!".
על כתב ידי אין צורך להרחיב את הדיבור. אני מניחה שאם הייתי אדם כותב בעידן הנוצה, קסת הדיו והדף, או מאוחר יותר, בעידן העט והדף, הייתי נותרת אלמונית, שכן מי יבין כתב שדומה יותר לג'יבריש מעורבב בחרטומית.
לבן זוגי יש ידי זהב. להנאתו הוא רוכש דגמי ספינות, 3,000 חלקים, מאתרי אינטרנט אוסטרליים, ובונה במשך חודשים ארוכים. את חוטי המפרשים הוא טווה זה בזה, את רציף הספינה מדביק קרש לקרש, ואת הגה הספינה מצמיד בצורה מדויקת כל כך, עד כי הוא מסתובב בעצמו, עוד לפני מגע יד אדם.
אני מביטה בו מהצד, דרוך כל כך, עסוק, ומתמלאת קנאה, זו תרפיה לשמה. הרי כל בעיותיו נדחקות לצד ואת מקומן תופסות שתי עיניו ושתי ידיו. פעם אחת רטנתי. שעמם לי מאוד. “אתה כל הזמן בספינות האלה", נזפתי, “ואם לא בספינות, אז בנגרות. ואם לא בנגרות, אז בצורפות. תתייחס אלי קצת". הוא הביט בי וצחק: “אני כל הזמן מתייחס אלייך, תמצאי לך תחביב משל עצמך".
רציתי לפתוח בריב, ידעתי שזה ימלא לי את הערב. אבל האהבה שלי אליו כל כך גדולה ולבטל את החוזה עם אולם החתונות יעלה הון תועפות, אז העדפתי לשתוק. התחלתי לחשוב על תחביב שאוכל לאמץ לעצמי. חזרתי אחורה וניסיתי להבין מה אהבתי לעשות במהלך חיי.
נזכרתי בכיתה ו', בהתנהגות הגברית שהייתה לי, בזיעה המוגברת, בחוסר הרצון ללבוש גוזייה גם כשכבר נראו ניצנים בארץ ונזכרתי גם בכדור־סל שהלך איתי לכל מקום. נזכרתי איך אהבתי לשחק בו שעות מחוץ לבית הספר. אני, הכדור והסל. אמי אף הגיעה להסדר תשלומים עם שחקן לשעבר שפתח חוג כדורסל, והוא אפשר לי להשתתף בכמה אימונים. הייתי טובה בזה. אז בדיוק כשבן זוגי שזר חוט ברזל קטן בעוגן הספינה, החלטתי: אני נרשמת לחוג כדורסל. “זה רעיון מצוין", הוא פרגן. “גם כושר וגם סיפרת לי פעם ששיחקת בנבחרת חולון, לא?".
על זה לא עניתי לו. יכול להיות שקצת שיקרתי לו כשהתחלנו לצאת. יומיים אחר כך, בהיכל גדול ברמת אביב, עמדתי לבושה בטייטס ובחולצה כחולה ושערי אסוף לקוקו. השומר בכניסה שאל אותי לפשר הגעתי. “לכדורסל הנשים", עניתי לו גאה. “את עוזרת למאמן?", הוא שאל. “לא", אמרתי וצעדתי פנימה. אל ההיכל נכנס מאמן גבוה, שרירי, באמצע שנות ה–30 לחייו. “את מרסל?", שאל. “כן", עניתי. “מעולה, את יכולה להתחיל בחימום, עוד מעט כולן יגיעו", הוא ביקש.
כשחקנית עבר דגולה רצתי עם הכדור מסביב למגרש, זרקתי לסל ואפילו שחזרתי את הצעד וחצי המפורסמים שלי. הלך לי מעולה. אט–אט החלו להיכנס נשים בכל הגילים. חיילות עם רוח נעורים, אמהות שהביאו מימיות עם ציורי סינדרלה ושלגייה. והיו גם נשים עם רצח בעיניים. רציתי ללחוש למאמן שאני מעדיפה לשחק בקבוצה שלהן, אבל ויתרתי. מה אני, חנונית?
המאמן הציג אותי בקצרה. כולן הביטו בי ובחנו את גופי, לאו דווקא לרע. חלק מהן גם היו בעלות משקל עודף. אולי הטייטס, סופג הזיעה לראשי, הכדור המבריק בידי, המוכיח שלא שיחקו בו פעם אחת, הפכו אותי לפתטית. הגיוני.
המאמן ביקש מאיתנו להסתדר בשני טורים. הראשונות בכל טור קולעות לסל ואלו שאחריהן צריכות לרוץ ולתפוס את הכדור לפני שהוא פוגע פעמיים ברצפה. הוא שרק במשרוקית המלחיצה. הן הסתערו, הטור החל להתקדם. הן הזיעו, צעקו, אחת קיללה מישהי אחרת כי חשדה שרימתה. ובכל פעם, רגע לפני שהגיע תורי, רצתי לסוף הטור, רק כדי לא להיות חלק מזה.
בפעם האחרונה שרצתי, התנגשתי באחת הבנות בעלות המבט המאיים, מה שמנע ממנה לתפוס את הכדור. המאמן בדיוק שרק, הטור שלי הפסיד.
20 דקות אחר כך ישבתי במונית בדרך הביתה. “את משחקת כדורסל?", שאל הנהג. “אני עוזרת למאמן", עניתי, הנחתי ראשי על החלון ולא הוספתי. רגע לפני שעליתי הביתה, כדררתי קצת, רצתי מסביב לבניין והגעתי מתנשפת. “וואו", התפעל בן זוגי. “היה קשה?". “עזוב", עניתי, “רק מי שהיה שם יכול להבין".
***
מיותר לציין שמאז לא נגעתי עוד בכדורסל. גם סדנאות משחק ניסיתי, אבל כשביקש המורה לחקות כלב עצבני, חתול מיילל או תוכי על ערש דווי - ויתרתי. כבודי לא אפשר לי לבצע זאת.
הייתי גם בסדנאות כתיבה. כשהקראתי את היצירה, זיהו אותי משתתפים והביטו בי במבט נגעל, כאילו אני מתנשאת. בסדנאות חיבור עצמי ומהות גם כן הייתי, הכל בשם המרדף אחר התחביב, אבל שום דבר לא עבד עלי, לא הכניס אותי לתוכו. עד שערב אחד, לפני כמה ימים, ישבתי בבית והבטתי עליו מסיים את ספינתו ומתלבט באיזו פינה בבית להניח אותה. הבטתי ברצפה, היו בה כמה פירורים של לחם. קמתי והלכתי להביא מטאטא כדי לנקות, ואז זה עלה בי: ניקיון!
ידי שמאליות גם בכל הקשור לניקיון. לא מזמן החלטתי להביא מנקה שתעשה את שאני לא יודעת. בכל פעם כאשר היא התייצבה בבית יצאתי לבזבז את המשכורת. אולי כדאי שהפעם אשאר, אולי אוכל ללמוד.
אחרי כמה ימים אחרי, כשנכנסה המנקה ושאלה אותי במבטא ערבי לשלומי, עניתי לה: “אלחמדולילה, אנא מבסוטה". היא צחקה. בכל פעם כשהיא בודקת אם כל חומרי הניקוי הדרושים ישנם, אנחנו מנהלות את הטקס הקטן הזה. “יש לי שאלה", הבטתי בה. “מה קרה? הכל בסדר? הניקיון לא טוב?", היא דאגה. “לא טוב?", תהיתי, “הכי טוב בעולם. נשבעת לך שאני לא רוצה להחליף אותך. אבל את יודעת, עוד מעט יבואו ילדים ויהיה בלגן בבית, ואת באה רק פעם בשבוע. אולי תלמדי אותי לנקות?".
היא צחקה: “את? לנקות? זה אמא שלך הייתה צריכה, עכשיו כבר מאוחר, את חמורה גדולה". בלעתי רוק. “נו, בבקשה ממך", התחננתי. “זה יגמור לי את כל הזמן", היא ענתה והחלה להוציא סמרטוטים מהמגירה. “נו, אז מקסימום לא תספיקי את כל הבית, לא נורא, תלמדי אותי כל שבוע פינה אחת, בסדר?", ביקשתי.
“טייב", היא ענתה. “אם את רוצה, אני לא אומרת לך לא, אבל אני שמה את השירים שלי".
בשלוש השעות הבאות עמדנו במטבח והיא לימדה אותי את התנועות שלימדה אותה אמה. איך מסירים כתמי שומן מהכיריים, איך מבריקים את המזלגות, איך אפשר לראות אדם דרך רצפתו. כשסיימנו, אמרה לי שאני לומדת טוב מאוד. “אז בואי נעבור לסלון, אני מרגישה מוכנה", אמרתי לה.
לפני שהלכה, הזמנתי לנו שווארמה וצפינו בתוכנית בישול. אחרי שקיללה את היהודים שלא נותנים מספיק כבוד לבשר, היא בכל זאת ארזה את המנה והכניסה אותה לתיק. “שבוע הבא תקני לך כפפות, שמעת?", היא ביקשה.
אחרי שיצאה מהבית הריחני, טלפנתי לבן זוגי. “מצאתי תחביב", בישרתי לו. “ועד מתי הוא יחזיק מעמד?", שאל הספקן. הבטתי בידי הסדוקות מאקונומיקה והחלטתי שהיום זה נגמר. או אני או הספינות.