ברור לכל שאיש מהפוליטיקאים שעוסקים עכשיו בחוק הגיוס אינו דובר אמת. עד כדי כך שאפילו השם המקובל של החוק הפוך ממה שהוא באמת. הרי מדובר בתיקון לחוק שמסדיר דווקא את אי גיוס החרדים ולא את גיוסם. עד כדי כך שמבחינת החרדים ראוי היה לחוקק את החוק הזה בפורים, כי כולו "ונהפוך הוא". ופורים היה מתאים גם בגלל המסכות שחובשים הפוליטיקאים מכל המפלגות והמחנות.
ראשונים הם דווקא החרדים, מי שיודעים שניצחו – כי שום חרדי לא יגויס בניגוד לרצונו על פי החוק הזה. ועדיין הם עושים פרצופים חמוצים. שניים הם הליכוד והבית היהודי, מי שמבינים כי בחקיקה הנוכחית הם קוברים סופית את רעיון השוויון בנטל; שהסנקציות והמכסות הן לא יותר מבדיחה עצובה על חשבון מי שבאמת תורם למדינה, ובכל זאת – הם מהללים את הכישלון.
אלא ששיא הצביעות טמון בעמדות של מי שהשוויון בנטל היה מרכיב מרכזי במערכת איסוף הקולות שלו מהבוחרים. כזה הוא שר הביטחון אביגדור ליברמן, שעכשיו נשען חזק על הרמטכ"ל ועל צה"ל כדי לטשטש את העובדה שאין בין החוק לבין סיסמאות הבחירות שלו ולא כלום.
במקביל, העמדה האומללה של יאיר לפיד זוכה לחבטות מכל עבר, ובצדק. לפיד משחק משחק ציני במיוחד, כדי לנסות להלבין את הבגידה המוחלטת שלו בבוחריו. אבל גם אצל מי שמכנים את עצמם המחנה הציוני שוברים שיאים. מרבית ראשי המפלגה היו הראשונים ללבוש שטריימל, כמאמרה האלמותי של שולמית אלוני המנוחה, לו היו נותנים להם את השלטון, או לפלסטינים מדינה.
השמאל הוא גם זה שפתח לפני שנים בשיטת השיחוד חסר הגבולות של החרדים, זו שהביאה אותנו עד הלום. לכן מגוחך במיוחד להקשיב לאש ולגופרית שיורה אבי גבאי. לא שמישהו לוקח אותו ברצינות, אבל כדאי להזכיר לו את דעתן של שלי יחימוביץ' וציפי לבני, מי שהיו מוכנות לתת כל דבר לחרדים כדי להגיע לשלטון ולהשליט את השקפת עולמן.
ובנשף התחפושות הזה אף אחד לא מעז לשים את האצבע על הבעיה האמיתית – העובדה שכל אחד מהמחנות הפוליטיים מוכן לקנות את החרדים בכל עת ובכל מחיר. לכן עושים בנו עכשיו את המעשה המגונה הזה, ולכן גם נשלם את המחיר - מחיר חברתי, כלכלי ואולי אפילו ביטחוני קשה מנשוא.