אל: ארגון הבריאות העולמי. הנדון: בקשה לביטול ההכרזה שהתמכרות למשחקי וידיאו היא מחלה. הבן שלי מכור לפורטנייט. כנראה שמי שאין לו ילד בגילאי העשרה לא יבין על מה אני מדבר. מדובר במשחק מלחמה שיתופי, שבו אחרי שאתה נוחת באזור המבוקש, אתה הורג את המקומיים וחוגג את הטבח ההמוני באמצעות ריקוד מתוק. 
 
הילדים שמשחקים מחקים את הריקודים שהפכו להיות חלק מהשפה של המשחק. פעם היו יורים ובוכים, היום יורים ורוקדים. הבן שלי יושב עם אוזניות ושלט ותוך כדי כך הוא מתאם את הפעולות בשטחים הכבושים עם עוד לוחמים בני 12, ויחד הם מחשבים איך לתקוף את העיירה האומללה טילטד. 
החודש אנחנו הולכים לכנס פורטניייט שיהיו שם כל הבלוגרים הכי נחשבים, עם שמות לגמרי נורמליים כמו אפק, יוני, בריין דמג' ואינדה גיים. מדובר בחבר'ה שיודעים דבר או שניים על לוחמה בשטח בנוי וכיבוש אוכלוסייה אזרחית, כך שחובה להתייעץ איתם לפני הסבב הבא. 

בפורטנייט יש גם נשקים חמים וכבדים כמו שוט גאן ואר–פי–ג'י, אך גם נשקים מגניבים כמו רימון בוגי, שכל מי שנמצא ברדיוס הפיצוץ שלו פוצח במחול. אולי התשובה שישראל מחפשת לטרור העפיפונים תהיה בסוף רימון שגורם לפיזוזים. בכל אופן, הבן שלי עמוק במשחק שאין לי מושג מה הוא מעולל למוחו הצעיר וללבו הרך. אולי זה מחשל אותו, אולי זה מקהה את חושיו, בכל מקרה זה חוסך כסף על קייטנה. כשהוא פוגש חברים, הם רוקדים יחד ריקודים עם אגן שזז במהירות בין ידיים שעולות ויורדות. כך שאם אחד מהם יהפוך, חלילה, לרוצח סדרתי, נתנחם בזה שהוא לפחות היה רקדן נהדר. 
 
בקיצור, ארגון בריאות עולמי יקר, לאחרונה קבעתם שהתמכרות למשחקי וידיאו היא מחלה, שזה נשמע משהו שצריך להימנע ממנו. אבל מי מסוגל להימנע ממשהו שמחזיק את הילד יום שלם בלי לשמוע ממנו "אבא, משעמם לי?". 
 
וגם, למה להגיד מחלה? תגידו בריחה מהמציאות, בייביסיטר של מסך מרובד, תגידו שעבוד זמני לקרבות וירטואליים, תגידו שיחות מלחמה חוצות גבולות, תגידו הפרעה קלה, מגיפה קשה, אבל מחלה? ומה אתם מצפים, שאני אתלוש אותו מהמסך? ואז מה, אלך איתו למקום אחר שורץ מחלות כמו בריכה, שזה מקווה מים עמוס בקטריות ויראליות דוחות ומידבקות שיוציאו לי את החשק לחיות ולו את החשק לרקוד?

גם הוא לא באמת לגמרי מכור. הוא אפילו בכלל לא מכור. הוא מקסימום משחק הרבה, ורק בזמנו הפנוי. נכון שעכשיו זה מרגע שהוא קם בבוקר עד שהוא נרדם, אבל לפחות זה מפתח אצלו את הביטחון האישי. הנה, רק עכשיו הוא הגיע לדרגת "פרורצח!". זה לא חמור כמו שזה נשמע. חוץ מזה, מה הייתם מעדיפים, שהילד יהיה "פרושלום", לא עלינו? שייצא שמאלני "פרודיבור עם האויב", או "פרולהכיל את הטרור ולדבר עם חמאס"? ממש לא. 

יתרה מזאת, ישנן מגוון נסיבות מקילות שאפשר לתמצת אותן בשתי מילים, והן "החופש הגדול": אותו פרק זמן בלתי נגמר שמתחיל עכשיו ושלעולם לא נדע מה הנזק הבריאותי שלו. 

בשנות ה–80 צפינו באובססיה בסדרה ביזארית בשם "רגע עם דודלי", שאין לשער איך תפיסת המציאות שלנו התעוותה בעקבותיה. מדובר בבחורה שמחופשת לילד, שנמצא כל היום עם שלמה ניצן בחנות מכולת, ויחד הם מנהלים דיונים עם חבית. אף אחד לא ניתח את מערכת היחסים החולנית שהייתה שם. בשלב מסוים דודלי אמר די לי, ופרש מהסדרה. על חורבותיה נוצר הספין–אוף הלא בהרבה יותר נורמלי - "הבית של פיסטוק", שאכלס אישיות גבולית שהייתה כמו יובל המבולבל על סטרואידים.

רק משיר הפתיחה אפשר להבין שמשהו רע מאוד התרחש בבית הזה:

ינשוף על הגג מבלה שם לא רע 
ושני קיפודים שגרים במגירה 
אוגר בסלון, פסנתר בחצר
שירים בכיור ותווים במקרר 
 
מדובר בבית מגורים בלתי תפקודי בעליל, ששום ארגון בריאות עולמי לא יכול היה להישאר אדיש אליו. ואף על פי שהתמכרנו, שרדנו את פיסטוק, התגברנו על דודלי וסביר להניח שגם מחלת הפורטנייט היא לא יותר ממשהו ויראלי חולף.