"מסי צ'או, מסי צ'או, מסי צ'או, צ'או, צ'או!". כך, במפגן של טוב לב ופרגון, סגולה שכידוע נפוצה במיוחד בנפשם של אוהדי כדורגל ברחבי העולם, שרו לכוכב הארגנטינאי אוהדים של נבחרת ברזיל ששמחו לאידו של "השחקן הטוב בעולם", שנבחרתו הודחה מהמונדיאל כבר בשלב שמינית הגמר. מיד אסביר לכם את הניתוח שלי לגבי מה שקרה למסי במונדיאל הזה ולמה הוא נראה כמו צל חיוור של "הפרעוש" מבארסה, זה שהאנרגיה והמעוף האינסופיים שלו על המגרש מטילים את אימתם על כל קבוצת צמרת שמגיעה להתארח באצטדיון קמפ נואו בברצלונה. אבל קודם אתם בטח שואלים את עצמכם מה לי ולמעקב צמוד אחר המונדיאל? ובכן, גם אני לא מאמינה, אבל בשבועות האחרונים מצאתי את עצמי צופה באדיקות ובהתלהבות במשחקים ומעודדת קבוצות יחד עם ילדי. וכל זאת מפני שמצאתי את הנתיב שלי לכדורגל: בישולים. ולא על המגרש.
מדובר במשחק ביתי שבו אנחנו מבשלים את המאכל שמזוהה עם המדינה שאותה אנחנו מעודדים. כך יצא שהכנו בין השאר בורקס קרואטי, עוגה שוודית וקסדיאס ממולאים בפריחולס מקסיקני. היו לנו כל כך הרבה הצלחות, עד שיש מי שהחליטו שמשפחת ב"ק היא פול התמנון של המונדיאל הנוכחי ואף שלחו לנו בקשות אישיות לתמיכה בנבחרת, כולל מתכונים.
ועכשיו, אחרי שהסברתי לכם על נסיבות חיבתי הפתאומית לכדורגל, נחזור לניתוח שלי על מסי ועל איך שהוא נראה על המגרש. מסי נראה כל כך מובס ונטול חשק ותשוקה למשחק עוד מתחילת המונדיאל, עד שהבדיחה שמדובר בעונש על כך שלא הגיע לטמון פתק בכותל המערבי בדרך לרוסיה נראתה כמעט אמיתית. ואם אתם מחפשים עוד מסר שמיימי, אולי מסי נענש משום שלא פתח את המגירה בשידה שבחדר המלון, הוציא משם את ה"הולי בייבל" שמלונות רבים מחזיקים כפק"ל בחדר וקרא את פרשת השבוע: פרשת פנחס.
בפרשת פנחס מופיע אחד המשפטים הדרמטיים בתורה. כך אומר ה' למשה: "עלה על הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל וראית אותה ונאספת אל עמיך, גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך" (במדבר כז, יב־יג). האכזריות כביכול שיש בציווי הזה כלפי משה היא למעשה חסד גדול שנעשה עמו. לו היה משה נכנס לארץ, הוא היה עלול להפוך למנהיג היומיום של עם החמגשיות הבלתי נסבל, שהקטנוניות שלו חוצה את הדורות, מההיטפלות אל אשתו הכושית של משה ועד לראיון שהעניק השבוע מני נפתלי לישי שנרב בגל"צ בנושאים הרי גורל ככמות המגבונים שהוזמנו למעון ראש הממשלה על חשבון הציבור.
# # #
במותו הנשגב על הר נבו נשאר משה מנהיג של גדולות ולא של קטנות. המוות הזה משאיר אותו, אבל בעיקר את עם ישראל לדורותיו, עם משהו שלם ובלתי מושג לשאוף אליו. עם חלום לעתיד. רחל המשוררת כתבה על המתח הזה של החלום שאיננו מתגשם את שירה הנפלא "מנגד":
קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.
זֶה מוּל זֶה - הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.
פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה - אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה
היכולת לפרוש כנפיים קשורה גם לראייה מנגד. לחוסר השלמות, לרעב. אחד הדברים שאומר משה לעם ישראל לפני שהוא באמת נשאר על הר נבו הוא מעין הכנה למה שעתיד לקרות להם בארץ: "וישמן ישורון ויבעט". העם לא רעב, לא נמצא במדבר. יש לו חמאת בקר וחלב עזים. הוא בארץ המובטחת, ולכן הוא מרגיש שאינו זקוק עוד לאל, ואז עם ישראל בועט באל.
אז נכון, מסי לא השמין, אבל הוא גם לא ממש בעט. מפני שאם אתה כוכב־על שטובע בכסף, שכל תאוותו בידו עם או בלי הגביע העולמי, או אז יד נעלמה תקצוץ את כנפיך. אתה תיאלץ לראות צעיר חדש בן 19 שבא משום מקום, שראה אותך בילדותו ואתה היית הארץ המובטחת שלו. שחקן נשמה, נחוש, לוחם, אדם עם כנפיים. ועכשיו הוא עולה מולך על המגרש ושואל את עצמו כמי שעדיין מעולם לא הגיע אל הארץ המובטחת, "הבא? היבוא?". כן, אמבפה השחקן הצרפתי הצעיר והמבטיח "בא". הרי הוא השער הראשון שלך מול ארגנטינה של מסי ו"יבוא", הרי הוא השער השני.
והלקח לכולנו: אומנם בכל ציפייה יש עצב נבו, אבל גם הזדמנות לפרוש כנפיים אל מול מה שעדיין לא הגשמנו, ואולי גם לעולם לא נגשים. ההגשמה היא לא מה שחשוב, העיקר שלא נסתובב על המגרש כמי שיש להם כבר הכל.