רעידות האדמה הן תזכורת שבגלל חוסר הסכמה ארגוני כולם סובלים

יש המוני סיפורים כאלה בהמוני בניינים שכולם עלולים להתמוטט ברעידת אדמה בכל יום. אבל מה אני סתם מקשקש, הרי כל אחד מהבניינים האלה מוגן בפוליסת “לי זה לא יקרה”. כאשר דנים במחירי הדירות הגבוהים בישראל, צריך להבין שאחד הגורמים למחיר הגבוה הוא תהליכי קבלת ההחלטות בישראל, שבהן כלול גם הוויכוח האינסופי בישיבות דיירים בדבר תמ”א 38. החלטות מהירות של דיירים יכולות היו להוסיף מלאי דירות גדול, ולעתים גם להגדיל דירות קיימות.

לצד גורם שולי כזה, ולא במנותק ממנו מבחינת הקשר בין התנהגות לבין תוצאתה, נוצרים מעצורים איומים גם בתהליך הביורוקרטי לאישור תוכניות בנייה, וגם העיריות עצמן מושכות ומסבכות ומטילות תשלומים, ונראה שהן מתרעמות על כך שאזרחים יקבלו מה שגורמים מסוימים בעיריות מכנים: “מתנה לתושבים” בדמות תמ”א 38. כאילו שהעירייה מקנאת בתושבי עירה. נשמע אבסורד, אבל לא בתעלומות ההתנהגות האנושית בישראל.
 

למה אני מתלונן על ההתנהגות הישראלית? הנה סיפור מהולנד: מדובר בבניין שעמדתי מולו בשבוע שעבר באמסטרדם, כשהייתי בגיחה קצרה לשם. הלכתי במיוחד לראות את הבניין, כי צפיתי לאחרונה בסרט הולנדי מהתקופה האחרונה, מ־2015, ושמו “כוונה אצילית” (במקרה גמור ראיתי שני סרטים הולנדיים לאחרונה בזכות נטפליקס). הסרט הוא על פי ספר, ועל פי אירועים אמיתיים מ־1888, והוא מתרחש סביב יוזמה של אנשי עסקים לבנות מלון באמסטרדם. כדי לבנות את המלון, יש צורך לפנות כמה בתים ישנים.

באחד מהם גר עושה כינורות שלא מסכים להצעה הכספית ודורש סכום כפול. הוא משכנע גם את הבית השכן להצטרף אליו. העלילה מתפתחת, ויש בה גם סיפור יהודי נוגע ללב, אבל בסופו של דבר, כאשר הדייר הסרבן נקלע לקשיים כלכליים בגלל התעקשותו ומחליט להסכים, הוא מגלה שבוני המלון לא יכולים היו לחכות עוד, והם כבר הגישו תוכניות אדריכליות לבנות את המלון סביב שני הבתים שלא הסכימו לפינוי. מדובר במלון “ויקטוריה” שנחנך בשנת 1890, מול תחנת הרכבת המרכזית, ואפשר לראות אותו ואת המגרעת המקיפה את שני הבתים הסרבניים עד היום. צילמתי. אני לא טוען כאן שהקבלנים לא אשמים לפעמים בעיכובי בנייה בגלל חמדנותם, אבל מצד שני, לא הבניין של הקבלנים יתמוטט ברעידת אדמה. בכל מקרה, מלון “ויקטוריה” מצא חן בעיניי. זוהי האנדרטה היפה ביותר בעולם לסרבני פינוי־בינוי.