כאלה אנחנו, מתרגלים להכל. פעם, כשאף אחד לא עשה עניין גדול מדי ממדינה שמפתחת את עיר הבירה שלה, בנינו את ירושלים בלי שום בעיה. ואז הגיע לארץ סגן נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן, תוכנית בנייה ברמת שלמה פורסמה, ראש הממשלה התנצל במבוכה, העסק הוקפא, ומאותו יום והלאה התערב משרד נתניהו בכל דבר, דרש לאשר כל תוכנית ותקע באופן מעשי כל מה שרק ניתן היה לתקוע.  
אחרי תקופה, כשהתברר שלשנות את הנוהג החדש זה לא עניין פשוט, ולחזור אחורה זה מסובך, גילינו פתאום שכל מרפסת בפסגת זאב היא עילה לכותרת ב"הארץ", וכל אישור בנייה של חמש דירות בשכונת גילה משגר את הכתבים המדיניים בריצה אל האמריקאים, כדי לשאול מה הם אומרים והאם זה מתואם איתם.
סיפור דומה אירע בהר הבית. האפליה שמתרחשת במקום הקדוש ביותר לעם היהודי היא עניין בלתי נסבל בעליל. לערבים מותר להתפלל שם, ליהודים אסור. לערבים, שההיסטוריה מלמדת שיש סיכוי גבוה יותר שיצאו מקרבם מפגעים, יש כניסה חופשית. ליהודים, ובמיוחד חובשי הכיפה שבהם, יש מגנומטר.

וכמו עם הבנייה בירושלים, כך קרה גם לעלייה להר הבית. פעם, בעבר, יכלו חברי הכנסת לעלות בלי בעיה. לפני כמה שנים החליט בנימין נתניהו להגביל את עלייתם, ועכשיו, כשהחליט להתיר את העלייה באופן מוגבל – כמו בבדיחה עם העז בסלון – מצופה מאיתנו להתפעם מהמהלך ולהרגיש שהר הבית שוב בידנו. 
אז זהו, שלא. הר הבית לא בידנו, אבל התרגלנו. התרגלנו שמי שממלמל את לוח הכפל, כשלשוטר שלידו זה נשמע כמו "עלינו לשבח", יכול למצוא את עצמו באזיקים. התרגלנו שרק ליהודים שומרי מצוות מחטטים בתיקים, ולחילונים ולגויים לא. התרגלנו שדגל ישראל על הר הבית זה עניין אסור, אבל לא נורא אם דגל חמאס יבצבץ שם מדי פעם. התרגלנו שלמרות שהאלימות באה מהצד הערבי, היהודים הם שצריכים לסבול מהגבלות. התרגלנו להתייחס לפעילי הר הבית כאל אנשים קיצוניים, למרות שלהם אין בעיה עם התפילה של הערבים, ואילו הערבים מצדם לא מוכנים לשמוע לידם תפילה של יהודי.  
כל זה נובע מסיבה מרכזית אחת. הר הבית מעניין היום את ההנהגה הפוליטית של מדינת ישראל כקליפת השום. ראש הממשלה נתניהו הוא שחתום על ההגבלות והאיסורים, יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט לא מתנהג כאילו המקום נמצא בראש מעייניו, החרדים לא בעסק, עבור מפלגת העבודה סמלים יהודיים שכאלה כבר מזמן לא אטרקטיביים, וכך נשארנו עם כמה משוגעים לדבר שבהם תלוי בהכל.
אם לשוב אל אמירתו של אורי צבי גרינברג, שכתב כי "ישראל בלי ההר הוא לא ישראל", אזי בכל פעם שראש הממשלה או שריו מדברים על ארץ ישראל, על חשיבותה, ועל מרכזיותה לעם היהודי, צריך לזכור: על לבה של הארץ הזו הם ויתרו מזמן. ד