הקלישאה המוכרת גורסת שלא ברור מה גרוע יותר, טיפשות או רשעות. הקלישאה המוכרת מניחה מצב של בחירה: או־או. או רשעות, או טיפשות. אבל – וזו כבר לא קלישאה, כאן המקור הוא פרסומת מוכרת – אפשר גם־וגם. כפי שמוכיח הדיון המתמשך בחוק הלאום. אפשר לשלב טיפשות ורשעות. טיפשות לחוקק את החוק הזה מלכתחילה. ואם לחוקק, אפשר נקי יותר ומכובד יותר. רשעות לחוקק את החוק הזה, כשהוא עמוס בסעיפים שעיקר מטרתם אינה הנחת תשתית של זהות לאומית מוסכמת, אלא ניגוח יריבים, אמיתיים או דמיוניים. נכניס קטנה לבית המשפט. נעקוץ את הערבים, שכידוע מסתערים בהמוניהם על יישובים קהילתיים של יהודים בבקשות מגורים. נוודא שיהודי התפוצות לא מרוויחים איזה סדק של לגיטימציה. נכעיס את כל מי שאיננו שותף לקואליציה הצרה־צרה שתצביע בעד החוק – אם בכלל תימצא קואליציה כזאת.
כבר אפשר לדמיין את היום שבו יעבור החוק. כבר אפשר לדמיין את חגיגת הניצחון של יוזמיו. את הטפיחות הגבריות על הכתף, את הראיונות הזחוחים לתחנות הרדיו. האם זו תהיה חגיגה של שמחה על הישג חשוב – או, כמו שנדמה, חגיגה שעיקרה שמחה לאיד (גם לזה שמורה קלישאה מוכרת: אין שמחה כמו שמחה לאיד, ואין שנאה כמו שנאת חינם). האם זו תהיה חגיגה שחוצה מחנות פוליטיים ומבשרת הסכמה לאומית רחבה על מה שיש עליו הסכמה לאומית רחבה, קרי, שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. או שמא תהיה כאן חגיגה פלגנית, מסוכסכת, מרירה, של מי שהישגם העיקרי הוא לקחת את מה שכמעט כולם מסכימים עליו – ולעשות גם ממנו מחלוקת.
למחוקקים יש כמה טענות שיש בהן ממש נגד חוקי יסוד קודמים. למחוקקים יש סיבה לרגוז על פרשנות שנתן לחוקים הללו בית המשפט העליון. למחוקקים יש גם סיבה לרצות חוק יסוד נוסף, שמעגן את זהותה של ישראל כמדינה יהודית (ואגב, אין חובה להוסיף “דמוקרטית” בכל עת שאומרים את המילה “יהודית”. ברור שהכוונה ליהודית שהיא דמוקרטית).
ובמילים פשוטות: יש כמה נימוקים משכנעים, גם אם לא בהכרח מכריעים, בעד חקיקה של חוק לאום. אלא שאין נימוק משכנע, ודאי שלא מכריע, בעד הסעיפים המפורטים שקואליציית המחוקקים רוצה לכלול בו. באלה – בפרטים הקטנים – ניכרות המחנאות, הלעומתיות, הרשעות. ולא, הבעיה איננה “גזענות”. לא כל רצון בהפרדה הוא גזענות, ולא בכל פעם שמישהו מרגיש צורך לומר “גזענות” צריך להתרגש מזה. ולא, הבעיה גם איננה “השלכות בינלאומיות”. אולי לא שמתם לב, אבל העולם השתנה. טראמפ ופוטין הם לא בדיוק הקליינטים שאפשר לגייס נגד ישראל בגלל חקיקה מהסוג של חוק הלאום.
הבעיה היא הטיפשות – מחלת החקקת שתוקפת את תאי המוח. הבעיה היא הרשעות – מחלת החקקת, שהסימפטומים שלה הם מהלכים שכל מטרתם לתקוע אצבע בעין של מישהו. הבעיה היא חברי הכנסת, שנבחרו כדי לטפל בבעיות ולפתור אותן, ובמקום זאת ממציאים בעיות לא קיימות, ואז מסבכים אותן. הבעיה היא אנחנו, הציבור, שמאפשר להם את המניפולציה המכוערת הזאת בדרך לעוד ניצחון קטן על מישהו. אם לא במונדיאל, לפחות בסעיף 7ב.
ומעל כל המהלך הזה מרחפת דמותו הפרדוקסלית של ראש הממשלה. רגלו האחת במוסקבה, אצל פוטין – שם הוא מוכיח עד כמה הוא רציני בעבודתו, מוצלח בה, ראוי לה. רגלו השנייה במדמנת הכנסת – שם הוא מוכיח עד כמה הוא ציני, פוגעני, דורש החלפה. המעקב אחריו מרתק ועצוב. הנה עוד מקרה של או־או שמתבקש לשאול עליו למה לא גם־וגם. האם אין בנמצא נתניהו שגם מהלך בבטחה בזירה הבינלאומית וגם נמנע בנינוחות מחקיקה מיותרת. האם אין בנמצא נתניהו שמסוגל להתנהל בנימוס ובתקיפות מול פוטין, בלי צורך לאוורר את האגרסיות שלו על מחצית מאזרחי ישראל?