חוק הלאום: האם לנשיא המדינה אכפת שאין רוב יהודי בגליל?

1 כמה טוב להישמע יפה ונאור ומתקדם ולוחם שוויון. כמה נעים לזרוק ססמאות ולפרסם פוסטים ולשגר מכתבים ולקרוא קריאות ביניים ולצעוק שכולם כאן גזעניים וקיצוניים ו"סמוטריצ'ים", ולעשות את כל זה בלי להידרש להתמודד עם המציאות. 

אז הנה המציאות. המציאות היא שאין רוב יהודי בגליל. המציאות היא שבהגדרה הרחבה ביותר של גבולות הגליל, אנחנו עומדים על פחות מ־43% יהודים, ובהגדרה המדויקת יותר אנחנו על קצת יותר מ־35%. אופיק שיק, ראש עמותת "לב בגליל" שעוקב אחרי הנתונים בדאגה, הזכיר לי השבוע שמי שמחפש את הפעם האחרונה שבה היו היהודים רוב בגליל, צריך לחזור אחורה ל־1979. 

והנה עוד פרט אחד מהמציאות: מאז פסק דין קעדאן, חלק מהמורשת המשפטית שהותיר אהרון ברק, אפשר להקים בישראל ייישובים קהילתיים לערבים, אבל אי אפשר להקים ייישובים כאלה ליהודים. 

מהמקום הזה אפשר לצעוק נגד הצעת חוק הלאום כל מה שרק רוצים, אבל מי שרואה את עצמו ציוני אינו יכול להסתפק בצעקות. הוא חייב לספק פתרונות. זה בסדר שח"כ בני בגין חושב שבחוק יש "כיעור". זה בסדר שדן מרידור חושב ש"הליכוד שכח את מורשתו". זה בסדר שבוגי יעלון סבור שהחוק במתכונתו הנוכחית "יקדם שנאה והתבדלות". 

זה בסדר שציפי לבני מקריאה בכנסת את מגילת העצמאות, גם אם אני מוכן להמר שהיא לא הייתה מצביעה היום בעד המגילה הזאת, כפי שהיא מנוסחת, לא היא ולא הנשיא ראובן ריבלין. לפני קצת יותר משלוש שנים הוא נשא דברים בפני אנשי הפרקליטות בעניין אותו חוק לאום ופסק ש"הגישה ההיררכית, המעמידה את היהודית לפני הדמוקרטית, מחמיצה את עומקה וגדולתה של מגילת העצמאות, שכרכה את שני המרכיבים יחדיו ללא הפרד: יהודית ודמוקרטית, דמוקרטית ויהודית - בדיבור אחד נאמרו, ובדיבור אחד הן מוכרחות להמשיך ולהיאמר", כשהמציאות מלמדת שמגילת העצמאות לא כרכה את ה"יהודית" ו"הדמוקרטית", לא בדיבור אחד ולא בשני דיבורים, משום שעשרים פעם מופיע במגילה הביטוי "יהודי" על הטיותיו השונות, בעוד הדמוקרטיה לא מוזכרת בה אפילו פעם אחת. 

לצורך הדיון נשים בצד את האופן שבו התערב השבוע הנשיא בהליכי החקיקה, בהדגישו במכתב שפרסם שהוא עושה את זה "בצעד חריג", ושוכח שלפני שבוע התערב בצעד חריג נגד חוק היועמ"שים, ולפני חודשיים התערב בצעד חריג נגד פסקת ההתגברות, ולפני קצת יותר משנה  התערב בצעד חריג נגד חוק ההסדרה, ולפני שנתיים וחצי התערב בצעד חריג נגד חוק ההשעיה, ולפני שלוש שנים התערב בצעד חריג נגד היוזמה שביקשה לשנות את החוק ולהגדיל את מספר השרים.

חזרה למהות: החוק, בנוסח שהוצג השבוע איננו מוצלח. הוא איננו מוצלח בעיקר כי בסעיף העוסק בהתיישבות, הוא אינו מתייחס במילה לערך של התיישבות יהודית. כשהוא קובע ש"המדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת", הוא אומר בעצם שבניגוד למה שהיה מקובל עד היום בבג"ץ - שהתייחס לישראל כאל מדינה רב־תרבותית, שבה יהודים אינם יכולים להקים לעצמם יישובים, וערבים כן - מהיום והלאה המדינה תהיה רב־תרבותית גם ליהודים. באמת, תודה רבה. 

אפשר, כאמור, להתווכח על נוסח החוק, אפשר לתקן אותו, ואולי אפילו רצוי לתקן אותו. אבל העיסוק בזה, והפרץ והצווחה סביב זה, הם ניסיון לברוח מהמהות. כדי לעסוק במהות, צריך לבקש תשובות ברורות. האם ריבלין ובגין ולבני רוצים שיהיה רוב יהודי בגליל? אני מניח שהתשובה חיובית. ואם כך הדבר, מה הם מוכנים לעשות למען זה? מה הם מוכנים לחוקק לטובת זה? מה עושים כשבעפולה יכולים לגור ערבים, אבל בטמרה לא יכולים לגור יהודים? שהרי החוק המדובר איננו סתם ניסיון להכניס אצבע לעין. פסק דין קעדאן, שבחר להקדים את ערך השוויון לערכי הציונות, הוא בבחינת תיקון נדרש בעיני כל מי שהציונות מעניינת אותו. 

אז זה בסדר שהנשיא דואג מפני האפשרות שייישובים יוכלו למנוע, על בסיס החוק החדש, קבלה של הומואים ולסביות. אני איתו בדאגה זו. את הפרצה הזאת צריך לסתום. אבל לא שמענו ממנו השבוע מה הוא מוכן לעשות כדי לשמור על מדינה יהודית עם רוב יהודי בכל חלקיה. לא ממנו ולא מהאופוזיציה.

# # #

מה היינו אומרים אילו בבלגיה היו מקימים יישוב לבלגים בלבד ולא מאפשרים ליהודים לגור בו? שאל ח"כ בני בגין ביומן הצהריים של ליאת רגב ברשת ב'. ובכן, התשובה  ברורה. ישראל איננה בלגיה. בבלגיה אין גם חוק שבות, כמו שיש אצלנו, ומאפשר לבני בגין להעלות ארצה את בת הדודה שלו מפולין ואינו מאפשר לשכנו לכנסת, ח"כ ג'מאל זחאלקה, להביא גם הוא את בת הדודה שלו. האם גם את זה מבקש בני בגין לבטל בשם השוויון?

נכון, לציונות אין יריבות עם הפרט הערבי. ובמובן הזה חשוב מאוד שנוכל להקים התיישבות יהודית, אבל לא צריכה להיות בעיה אם בהתיישבות היהודית הזאת יהיו כמה פרטים ערבים. אחרי שאמרנו את זה, כדאי להיזכר בביקורת הקולנית שנשמעה כשהכותרות דיווחו על החלטתו של ראש מועצת כפר ורדים סיוון יחיאלי לבטל מכרז לשיווק קרקעות בשל זכייתם של ערבים במחצית המגרשים. כדאי גם להיזכר בהתקפה על תושבי עפולה, שנזעקו אחרי שערבים זכו בכל המגרשים במכרז שנערך אצלם בעיר. "אין שום אפשרות לחסום ערבי מלזכות במכרזי בנייה", נשמעה אז הצעקה. 

נכון. זה לא נשמע טוב. זה לא נראה טוב. אבל בואו נשחק רגע בספקולציות, לא לגמרי מופרכות. נניח שכך יהיה גם במכרזים הבאים. נניח שלא כמה עשרות משפחות ירכשו מגרש בכפר ורדים אלא כמה מאות. נניח שפתאום יתברר שכפר ורדים איננו עוד יישוב יהודי, אלא הוא בדרך להיות יישוב עם רוב ערבי. מה תגידו אז? שצריך להטיל על הערבים מכסות כדי שזה לא יקרה? ש־60 ערבים זה בסדר ו־600 זה יותר מדי? אז זה יישמע  טוב יותר? או שאולי תגידו ששוויון הוא שוויון ודמוקרטיה היא דמוקרטיה ומכרז הוא מכרז, ואם יהיה רוב ערבי, אז שיהיה רוב ערבי. 

יש כאן שני צדדים שיש להם תשובה ברורה לשאלות הללו; הצד הערבי, שהרוב היהודי של המדינה אינו מעניין אותו, והמחנה הלאומי, שאינו מתבייש לדבר על הצורך ברוב כזה בכל מקום בארץ. מריבלין ומבגין וממרידור ומלבני ומיעלון, מי שמנסים לפסוח על שתי הסעיפים, אנחנו חייבים לדרוש תשובה. 

ביום שלישי נראה היה שמסתמן סוג של פתרון, כשעורכי הדין שמחה רוטמן, מהתנועה למשילות ודמוקרטיה, וד"ר חגי ויניצקי, ממכון בגין למשפט וציונות, העלו את הרעיון לבסס את סעיף המריבה בחוק הלאום על כתב המנדט ולכתוב בו כי "מדינת ישראל רואה עצמה מחויבת להחלטת חבר האומות שתמך בהתיישבות יהודית צפופה בשטחים שברשותה". תתביישו לכם, קפצו מיד המתנגדים, מדינה ריבונית צריכה להישען בחוק הלאום שלה על הבטחת המנדט? האמת? צודקים. אכן בושה. אבל הבושה הזאת רק מלמדת כמה נמוך הדרדרנו. בימים שבהם השיח הציבורי והתקשורתי רואה בעיה בהתיישבות על רקע ציוני, אולי באמת אין לנו על מי להישען אלא על המנדט, על הנוסטלגיה ועל הימים שבהם יכול היה נשיא המדינה אפרים קציר לעלות לסיור בצפון הארץ ולהבטיח שם לתושבים לפעול ככל יכולתו כדי להחיש את "משימת ביצוע ייהוד הגליל", ולא להיחשב לגזען. 

2 המאבק של השמאל נגד פינוי המקבץ הבדואי הבלתי חוקי בחאן אל־אחמר, הסמוך למעלה אדומים, השימוש בטרמינולוגיה שמנסה לצייר אותנו כמי שמשליכים אנשים, נשים, וטף אל מותם, והניסיון לגייס את העולם כדי שיפעיל לחץ למניעת המהלך הזה, החזירו אותי אחורה אל סיפור הריסת המקבץ הבדואי הבלתי חוקי בעראקיב שבנגב.

עראקיב היה ספינת הדגל של התעמולה האנטי ישראלית סביב האגדות על "נישול הבדואים". התזה הזאת - שיצאה מארגוני הקרן החדשה אצלנו והגיעה עד למאמרי הדעה של החשובים בעיתוני העולם - לא אפשרה בשום שלב לעובדות להפריע לה. הייתי שם, בעראקיב, בליל הפינוי הראשון. זה היה בית ספר לתקשורת. אני זוכר את עצמי מסתובב שם בהשתוממות, עובר בין המיקרופונים המתעדים את הבדואים, כשהם מפזרים אגדות על עשרות שנים של מגורים במקום, בעוד כל ילד יודע ששמונה שנים קודם לא הייתה שם נפש חיה. 

עיתונאי אחד הקליט, מלא רחמים, את עבדאללה אבו מדיע'ם שסיפר על המדינה שהשאירה אותו בשמש הקופחת בלי קורת גג, אבל לא סיפר שהגיע למקום רק לפני כמה שנים ושברהט יש לו וילה ומרצדס בשווי מיליון שקל. עיתונאי אחר שמע את סייח', הדוד שלו, מתאר איך השופל האיום הותיר אותו הומלס, אבל לא תיאר את הווילה הענקית שהוא מחזיק כמה קילומטרים משם. עיתונאי שלישי ראיין ברצינות מרובה את בני משפחת אבו ג'אבר, שדיברו בשכנוע עצמי עמוק על הגירוש שלהם ממולדתם, אבל לא ציינו שהמשפחה שלהם הגיעה לא מזמן מכפר קאסם, משם ברחה בעקבות ריב חמולות.

ארגון אמנסטי הסביר אז שההריסה בוצעה אף ש"שאלת חוקיות הבתים נדונה בימים אלו בבית המשפט וטרם ניתן לה מענה", בהתעלמו מהעובדה שבית המשפט קבע אינספור פעמים שהבדואים בעראקיב הם עבריינים ופולשים, שאין להם שום זכויות בקרקע, ושהם מפרים באופן קבוע את כל החלטות בית המשפט. מנכ"ל הארגון גם דרש לדאוג לאנשים הללו לקורת גג, אולי משום שבאמת לא ידע שכולם מחזיקים בעיר הסמוכה בתי מידות גדולים ממה שיש לו עצמו, ושאף אחד מהם לא ממש גר במקום עד לא מכבר.

נזכרתי בסיפור של עראקיב כשראיתי את שמו של הסופר עמוס עוז מתנוסס על עצומה בעיתון "הארץ", הקוראת לא להרוס את חאן אל־אחמר. עוז היה חתום גם אז על עצומה שתקפה את קק"ל על נטיעות שביצעה באזור עראקיב, וכיוון שהיה נראה לי שהעצומה ההיא לא כל כך מתכתבת עם העובדות, טלפנתי אליו. רציתי להעמיד אותו על טעותו, והוא הודה שלא קרא את החומר ולא היה בקי בעובדות. עובדות, למדתי אז, הן עניין לאנשים קטנים. אנשים גדולים אינם נזקקים לברר אותן לפני שהם חותמים על עצומות. 

כך או כך, העצומה, שעליה חתומים עשרים סופרים, מספרת את ההיסטוריה של חאן אל־אחמר, כאילו תושביו "חיים בעוני מרוד ללא תשתיות", וטוענת נגד פסק הדין של בג"ץ, ש"במהלך אכזרי במיוחד" התיר "למדינת ישראל להרוס את בתיהם, את דירי הצאן ואת בית הספר, בלי שתוצע להם חלופה בת מימוש למגורים, למרעה וללימודים". 
 

הם לא היחידים שבחרו בשפה כזאת. זהבה גלאון, רק לצורך הדוגמה, כתבה ב"הארץ" שמדובר ב"פשע מלחמה" וב"רשע גזעני", ששופטי בג"ץ הם "ערלי לב, שהכתימו לדיראון עולם את המוסד שהם מכהנים בו", ושאנחנו הולכים "להשאיר 173 בני אדם בלא קורת גג, ו–150 תלמידים בלא בית ספר."

מכיוון שהסיפור הזה תופס בעולם לגמרי לא רע, שהרי רק בשבוע שעבר הפעילו חמש מדינות באירופה לחץ על ישראל שלא תאכוף את החוק בחאן אל־אחמר, כדאי לדבר על העובדות.

# # #

חאן אל־אחמר הוא מקבץ בלתי חוקי. כל מה שנבנה בו עד היום מנוגד לחוק. זה כולל את המבנים של הבדואים. זה כולל מעין מבנה בית ספר, שהקים ארגון איטלקי במקום, על בסיס של בוץ וצמיגים, לפני תשע שנים.

ב־2009 הוצאו צווי ההריסה הראשונים. זמן קצר אחר כך, כשבית הספר היה עדיין בשלבי בנייה, הגישה עמותת "רגבים" עתירה ראשונה, יחד עם אנשי כפר אדומים הסמוך, בדרישה למנוע את האכלוס. ארבע עתירות הוגשו בסך הכל במהלך השנים. הראשונה נדחתה בטענה שבג"ץ אינו מתערב בסדרי העדיפויות של המינהל האזרחי ובשיקוליו. השנייה נדחתה "לנוכח הניסיון להגיע לפינוי בדרכי שלום ובהסכמה", ועל רקע הודעת המדינה שהיא מתכוונת למצוא פתרון ולהעביר את התושבים מהמקום "בתוך כשנה". 

עתירה שלישית, שהוגשה ב־2013, נדחתה כשהשופטים קבעו ש"אומנם הייתה ציפייה מצד הרשויות לסיים את הליכי התכנון וההידברות בתוך פרק זמן של כשנה, אולם לנוכח האופי הדינמי של הליכי התכנון והצורך לבחון כדבעי חלופות שונות, הרי שהעיכוב החל אינו מגלה עילה לביקורת שיפוטית". 

עתירה רביעית הוגשה ב־2016, ואחריה הושלם המתווה המתוכנן להעברת האנשים ליישוב חדש. "ההליך של בחינת חלופות אפשריות, שארך שנים רבות, הגיע לכדי מיצוי", פסק בית המשפט. "ניסיונות ההידברות על בסיס המתווה הקיים כעת  לא צלחו. השאיפה להגיע לפינוי מוסכם היא אכן שיקול לגיטימי במסגרת קביעת סדרי העדיפויות לאכיפת החוק, אך היא איננה שיקול בלעדי". 

מהו המתווה הקיים, זה שמציעה המדינה עכשיו למפונים? שמעו טוב והגידו בעצמכם עד כמה מדובר בעיניכם במדינה "פושעת מלחמה", "ערלת לב", "אכזרית", כזאת שמותירה את המפונים "בלי שתוצע להם חלופה בת מימוש למגורים", כפי שטענו עמוס עוז ועמיתיו. 

ובכן, מדינת ישראל הכינה עבור החברים מחאן אל־אחמר, אלה שכל מה שעשו במקום שבו הם חיים היום היה מנוגד לחוק, יישוב חדש. לא יישוב בלתי חוקי, לא יישוב פיראטי, לא יישוב כמו שהיה להם. המדינה, באמצעות המינהל האזרחי, הכינה להם שכונת מגורים חוקית ומסודרת, המצויה במרחק של שמונה ק"מ בקו אווירי מהמקום שבו הם נמצאים היום. 35 מגרשים פיתחה שם המדינה עבור 28 המשפחות שלהם, עם אפשרות לבניית 70 יחידות דיור. 

הפלסטינים שיפונו יקבלו מהמדינה - על חשבונה המלא, ובלי שיידרשו להוציא אגורה מהארנק שלהם - מגרשים מפותחים עם תשתיות, עם כבישים, עם חשמל ועם מים - כל מה שאין במקום מגוריהם הנוכחי. ממש פשע מלחמה, נכון? 

גם בית ספר בנתה להם שם המדינה, ובו שבע כיתות לימוד, מבנה מנהלה ושירותים, והוא מתוכנן לקלוט 150 תלמידים. אנחנו נשלם על בית הספר הזה, אנחנו נשלם גם על המזגנים שהותקנו בו. ממשלה ערלת לב, אין מה לומר. עד עכשיו השקיעה שם המדינה - לא מהכספים של אנשי חאן אל־אחמר אלא מהכספים של כולנו, אזרחי ישראל - בערך 8 מיליון שקלים. והיות שלחלק מהתושבים יש צאן (המינהל האזרחי ספר 835 ראש), מי מהם שמחזיק עדר קטן יוכל לבנות מחסנים ודיר בתוך השכונה החדשה. מי שמחזיק בעדר גדול, יוכל להמשיך לרעות אותו במרחב הפתוח הסמוך. 

אפשר להתווכח. אפשר לטעון שהמצב נורא ושצריך לחזור לגבולות 67' או 47' או 27'. כל הדעות לגיטימיות, ובלבד שהוויכוח מתנהל על מסד של עובדות ולא של תעמולה אנטי־ישראלית שקרית.