אין חוקה לישראל, וכנראה גם לא תהיה בדור הזה. הייתי עד קרוב לכמה מהניסיונות העיקשים לנסח חוקה בהסכמה. הסכמה לא הושגה. החרדים התנגדו, שמא ייכתבו בחוקה דברים המנוגדים לאמונת ישראל. הערבים התנגדו, כי אינם מוכנים להכיר בישראל כמדינת העם היהודי. אחד המשתתפים הערבים באותם דיונים בוועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת אמר בגילוי לב: כל עוד יש בג"ץ - הם מעדיפים אותו על חוקה.
אין חוקה, אבל אוסף חוקי היסוד שלנו נמצא במעמד דומה לחוקה. אין האוסף שלם. חסר בו מאוד חוק יסוד: השפיטה. זה החוק שיקבע במסמרות את האיזונים בין הרשות המחוקקת והרשות השופטת. זה יהיה החוק שימנע מבג"ץ לפסול באופן שרירותי ובלתי הפיך חוקים של הכנסת, ואם יעשה כך - תוכל הכנסת לשוב ולאשרם ברוב מיוחד. וחסר בו מאוד גם חוק שיקבע את דמותה היהודית של המדינה. כי כידוע: ישראל היא מדינה יהודית־דמוקרטית. חוקים רבים עוסקים בדמוקרטיה שלה, אך אין חוק יסוד המקבע את דמותה היהודית.
חוק יסוד: הלאום הוא החוק הנוסף הדרוש בספר החוקים שלנו. גילוי נאות: גם אני, בשנותי בכנסת, הגשתי הצעת חוק כזו. ובה היו רבים מהנדבכים הנכנסים עתה, או אמורים היו להיכנס לחוק המונח כעת על שולחן הכנסת ובמוקד הסערה הציבורית.
הסערה חגה סביב שני סעיפים "אופרטיביים" בחוק, כי על הסעיפים ההצהרתיים אין כמעט חולק. עיקר ההתנגדות הוא סביב אותו סעיף 7ב' בחוק, האומר: "המדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת". ועל הנוסח הזה יצא הקצף המוכר: סוף הדמוקרטיה, פאשיזם, גזענות. נשיא המדינה הצטרף למערכה, גם היועץ המשפטי לממשלה מתנגד.
לכאורה זה היום המצב בקהילות רבות: אין ערבים בקיבוצים. אין חילונים במאה שערים. אין צ'רקסים ביישובים הדרוזיים. אה! כן, גם אין יהודים ברהט, ואם זיכרוני אינו מטעני - בברכת בג"ץ. מגלגלי העיניים אומרים: "אם זה לא מקולקל - למה לתקן?". אבל ערים שלמות שהוקמו כחלק מהמאמץ הציוני ליישב חלקי ארץ שבהם היה רוב ערבי, כמו נצרת עילית וכרמיאל, הפכו ערים מעורבות. ורבים אצלנו אוטמים אוזניהם מלשמוע מה רוצים ערביי ישראל. מהו החזון שלהם. מהן הכוונות המוצהרות ב"מסמכי חיפה" של "ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל" והמפלגות הערביות: לנצל את הדמוקרטיה הישראלית כדי להשיג מה שלא השיגו במלחמות.
כל אלו שאומרים "זה לא מקולקל, למה לתקן?" מעמידים פני שוכחים את ההלכה שנקבעה בבג"ץ קעדאן, כשבית המשפט חייב את המדינה לאפשר לערבים לרכוש בתים ביישוב שהוקם על קרקעות קק"ל (קרקעות העם היהודי, לא המדינה) על פי הייעוד ההיסטורי של קק"ל: לגאול קרקעות, לרכוש אותם לטובת העם היהודי, ולהקים יישובים יהודיים. הניסיון מוכיח כי יישובים הומוגניים מקטינים את החיכוכים. השמאל הישראלי, המוכן לוותר על יהודה ושומרון כדי ליצור הפרדה בנוסח "הם שם ואנחנו כאן", מתנגד להפרדה ביישובים. עקביות? אין. הם טוענים שמדובר בסעיף גזעני, כי מחר ידרשו, למשל, על פי הסעיף הזה, להקים יישובים ליהודים לבנים שיוצאי אתיופיה לא יוכלו להתקבל אליהם. זהו כמובן טיעון דמגוגי ותו לא. גם הטוענים כך יודעים זאת. אבל אי אפשר לנצח טיעון דמגוגי צווחני בנימוקים הגיוניים. ולכן נראה כי הקואליציה עומדת להתקפל תחת הלחץ, והסעיף החשוב הזה עומד להתמסמס. בקואליציה חוששים שאם יתעקשו על הסעיף, והוא ייקבע בחוק - יידרש בג"ץ לדון בנושא ויפסול את הסעיף.
שאלה גדולה היא אם בג"ץ יעז לפסול חוק יסוד. עד היום לא עשה זאת. גם הם יודעים כי אם כך יעשו - יביאו עליהם בו ביום "פסקת התגברות" או את חוק יסוד: השפיטה, שיחזירו אותם לתקופה שלפני עידן האקטיביזם השיפוטי של ברק. אולי הגיעה העת להביא להתנגשות הזאת. אולי זה יהיה הרווח העיקרי מהנוסח הזה של החוק. על כל פנים, החששות בקרב יוזמי החוק והקואליציה בכלל חזקים מהתקווה הזאת. ונראה כי יעדיפו נוסח פשרני, שאינו מחייב דבר ואינו מאפשר דבר, אפילו להחלטת סאן רמו על המנדט הם עלולים להזדקק, בנוסח: "ישראל רואה עצמה מחויבת להחלטת האו"ם, שתמך בהתיישבות יהודית צפופה בשטחיה", והכדור יחזור למגרשו של בג"ץ שיוכל למנוע הקמת יישוב קהילתי ליהודים בארץ ישראל.
גם על סעיף 4 יצא הקצף: "שפת המדינה היא עברית. לערבית - מעמד מיוחד". כשהגשתי את "חוק העברית" לא היו לי בו שום זכויות יוצרים. הנוסח היה של פרופ' רות גביזון, מי שייסדה ועמדה בראש האגודה לזכויות האזרח. ובכל זאת - השמאל צורח שמדובר באפליה ובגזענות. כאילו אינם מבינים שמעמדה של הערבית כ"שפה רשמית" הוא שריד מימי המנדט הבריטי, והוא מעגן זכות לאומית של הערבים במדינה. אפילו מפא"י ההיסטורית ידעה להבדיל בין זכויות לערבים כפרטים וזכויות לאומיות. ולזכויות לאומיות הם התנגדו בכל הכוח. ועתה, כשבאים לעגן את בכירותה של השפה העברית כשפת המדינה - מתנגדים יורשיהם מן השמאל הישראלי ומאבירי זכויות האזרח.
אבל יש שני דברים החסרים בנוסח החוק כפי שהוא נדון היום: חוק השבות ומעמדו של הר הבית.
בסעיפי הפתיחה של החוק מוגדרים הסמלים הלאומיים שלנו: הדגל, ההמנון, סמל המדינה. אליהם צריך לצרף משפט אחד: הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. הא ותו לא.
ובאשר לחוק השבות - החוק קיים כמובן בספר החוקים שלנו. והוא התקבל בדיוק לפני 68 שנה. זה החוק "היהודי" ביותר בספר החוקים שלנו. זה הביטוי המרכזי להיותה של מדינת ישראל מדינתו של העם היהודי כולו, לא "מדינת כל אזרחיה" אלא גם של היהודים שעדיין אינם אזרחיה, אך עולים לארץ, וזוכים בכך לאזרחות.
יש רגליים לסברה כי החוק "המפלה" הזה היה לצנינים בעיני האגף האקטיביסטי של בית המשפט העליון, ולו יכלו לבטלו, או לשנות את הניסוח "הלא דמוקרטי" שלו - היו עושים זאת. אבל אותו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שעליו הם נשענים כשהם באים לבטל חוקים של הכנסת, קובע גם שאינם יכולים לגעת בחוקים שנחקקו לפני בוא "כבוד האדם" לעולם. ועדיין: בלוליינות משפטית מסוימת, לא נפתלת יותר מעצם הפרשנות שהעניקו לחוק "כבוד האדם וחירותו" כדי לבטל חוקים - הם עלולים יום אחד להניף גרזן על חוק השבות. ואם לא הם - הרכב מזדמן של הכנסת עלול לעשות זאת ברוב פשוט של קול אחד. כדי לבצר את מעמדו יש צורך לעגנו בחוק יסוד, והמקום הראוי לו ביותר הוא כסעיף בחוק יסוד: הלאום