למרות סבב השיחות הנוסף אתמול של שליח האו”ם ניקולאי מלדנוב בעזה, המאמצים שעושים המצרים ומסיבת העיתונאים המשותפת של ארגוני הטרור ברצועה - שאותה אפשר אולי גם להבין כאיתות של מוכנות לחזור לרגיעה - התמונה עדיין אינה בהירה מספיק. עדיין מוקדם להסיק מסקנות, האם אכן הפעם הושגה התקדמות משמעותית לקראת רגיעה, או שכישלון נוסף במגעים מקרב את ישראל וחמאס לעימות משמעותי הרבה יותר.
ההבנה בישראל היא שבכל מקרה, לאחר יותר ממאה ימים של עימות ברצועה שהולך ומסלים בהדרגה, נקודת ההכרעה מתקרבת. מרחב הגמישות, האיזונים והבלמים, שמאפשר לעכב או לעצור את שעון החול ולהימנע מעימות רחב ברצועה - הולך ומתקצר. לאור רצף האירועים האחרונים והסמיכות שבין הסלמה אחת לשנייה, מנקודה זו ברור שלפנינו שתי אפשרויות: או שהמצב ידרדר מהר לעימות רחב, או שיימצא הנתיב לחזור לכל הפחות להבנות שהיו בין הצדדים לאחר מבצע צוק איתן.
אל מול הדילמה של ישראל בכל הנוגע לרצועה ומה עומק המהלכים האזרחיים שניתן לעשות ללא הגעה להסכמות בסוגיית הנעדרים והשבת גופותיהם של סגן הדר גולדין וסמ”ר אורון שאול, גם לחמאס דילמות משלו. דרך פעולתו ותגובתו לאירועים האחרונים, ובכלל זה ההימנעות מירי רקטות נרחב גם לאחר שנהרגו לו שלושה פעילים של הזרוע הצבאית, מראה שגם לארגון הטרור מנעד שיקולים רחב לפני שהוא מגיע לעימות צבאי רחב עם ישראל.
בכל מקרה, לאיומי חמאס לנקום בפגיעה בכוחות צה”ל שפועלים על הגדר מתייחסים הפעם בצבא - גם כלקח מהאירועים הקודמים שהסתיימו בפיגועים על הגדר - כאילו מדובר בהתרעה מודיעינית. מה שמסביר גם את ההחלטה יוצאת הדופן אתמול לעצור את כל העבודות המתבצעות באזור המכשול ולהרחיק מהגדר את צוותי העובדים והלוחמים שמאבטחים אותם. צעד שכזה לא ננקט גם בסבבי ההסלמה האחרונים.
הנחת המוצא של צה”ל לקראת הפרות הסדר האלימות שמתקיימות מדי יום שישי על הגדר היא שבחסות המהומות, ירי צלפים כדי לפגוע בחיילים כנקמה על מות שלושת פעילי הזרוע הצבאית של חמאס - הוא תרחיש סביר ביותר.