חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי, שהתקבל בכנסת בשבוע שעבר, מקנה מעמד חוקתי לכל עקרונות היסוד היהודיים־ציוניים־לאומיים של "ראשית צמיחת גאולתנו", הלא היא מדינת ישראל. לפיכך, זהו החוק החשוב ביותר שחוקק על ידי הכנסת מאז חוק השבות. במהלך חקיקתו של חוק הלאום, לשון החוק לא פורסמה ולו פעם אחת ברבים בתקשורת האלקטרונית, וזאת בכוונת מכוון, על מנת שהשמאל הקיצוני הפוליטי (העבודה ומרצ) והתקשורתי יוכלו לתקוף את החוק תוך שימוש במכלול אמירות שאינן אלא תרכובת במינון גבוה של בלע, רמייה ורשע, תוך גילויי ניכור גמורים לכל תפיסות היסוד הציוניות.
כיצד יכול אדם המגדיר עצמו ציוני להתנגד לקביעה שישראל "היא מדינת הלאום של העם היהודי", וש"מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי"? הלא לשם כך ואך ורק לשם כך קמה מדינת ישראל. האומנם יכול אדם ציוני להתנגד לכך שדגל ישראל, "התקווה" והמנורה, יהיו על פי חוקת המדינה לדגל, להמנון ולסמל של המדינה? שמא יכול זה המגדיר עצמו כציוני להתנגד לכך שרק העברית תוגדר כ"שפת המדינה"? לשפה הערבית לא ניתן כל מעמד רשמי לא במגילת העצמאות ולא בשום חוק שחוקק בישראל. יתרה מכך, מעטים ערים לכך שבגבולות תוכנית החלוקה היוו הערבים 45% מאוכלוסיית מדינת ישראל, וחרף זאת לא ניתן במגילת העצמאות, ובצדק, כל מעמד רשמי לשפה הערבית.
כל עניין מעמדה של הערבית כשפה רשמית נקבע למעשה על ידי בג"ץ - הוא ולא אחר - וזאת על יסוד חקיקה מנדטורית מלפני כמאה שנה, בשנת תרפ"ב (1922). אותה כנופיית שלטון מנדטורית, שבמקום כתב המנדט של חבר הלאומים מאותה שנה, המחייב את הבריטים להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל המערבית כולה, הגבילה בכל שנות שלטונה את העלייה היהודית וסגרה לחלוטין את שערי הארץ ליהודים, דווקא בתקופת השואה.
אותה כנופיה בריטית אנטישמית, עוד בשנת תרצ"ט (1939) הוציאה מתחת ידיה את הספר הלבן השלישי, שבו נכתב שבמקום מדינה יהודית תקום בא"י המערבית כולה מדינה ערבית. הנה כי כן, מעמדה של הערבית כשפה רשמית ניתן לה על ידי המשעבד הבריטי הבוגדני, כאשר הערבים היו רוב מוחלט בארץ ומספר היהודים היה קטן מ־100 אלף. אין אפוא בנמצא כל חקיקה ישראלית המקנה לשפה הערבית את מעמדה כשפה רשמית. האם זה הרואה עצמו כציוני, חפץ בשימורו של תרחיש בריטי עוין מלפני כמאה שנה, שניתן כאשר היה בארץ רוב ערבי של כ־80%?
חוק הלאום ממשיך וקובע את זכותו של כל יהודי לעלות ארצה, ובכך משודרג חוק השבות, מהיותו חוק רגיל, למעמד חוקתי. סעיף זה אומנם "מפלה" בין יהודי לכל גוי באשר הוא, האם בשל כך אדם ציוני יכול להתנגד לו?!
חוק הלאום גם קובע כצו חוקתי את מחויבותה של ישראל לשלומו של כל יהודי באשר הוא ובכל מקום, באם הוא נרדף בשל יהדותו, כמו גם את "שימור המורשת התרבותית, ההיסטורית והדתית של העם היהודי בקרב יהודי התפוצות". סעיף אשר אפילו יהודי שאינו ציוני, אך אינו חפץ בהיעלמותו של עם ישראל בגולה כתוצאה מהתבוללות, אינו יכול להסתייג ממנו.
שמא הגדרת ההתיישבות היהודית בישראל כ"ערך לאומי" ולכן המדינה: "תפעל על מנת לעודד ולקדם" אותו, הינה בלתי ראויה? אפילו כתב המנדט על א"י שהוענק לבריטניה על ידי חבר הלאומים בשנת תרפ"ב (1922) קבע מפורשות את זכותו הבלעדית של העם היהודי, "להקים התיישבות יהודית צפופה בכל חלקי א"י ממערב לירדן". האם מתן מעמד חוקתי לעידוד התיישבות יהודית במדינה הינו תרחיש שאדם ציוני אמור להסתייג הימנו?
חוק הלאום גם קובע את יום הזיכרון לחללי צה"ל, את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, כימי זיכרון רשמיים של המדינה ואת יום העצמאות כחג הלאומי של ישראל, נוסף לכך, את השבת וחגי ישראל כ"ימי המנוחה הקבועים במדינה" ואת לוח השנה העברי - ולצדו הלוח הלועזי - כלוח השנה הרשמי של המדינה. כל הנ"ל משודרגים למעמד חוקתי. האם לכך יכול להתנגד ציוני באשר הוא?
נבואת כצנלסון
בשל היותה של מרבית התקשורת הישראלית לא רק פוסט־ציונית מובהקת, אלא גם פוסט־יהודית גמורה - כשבראש מעייניה חיסולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית והפיכתה ל"מדינת כל אזרחיה", הריקה מכל תוכן ציוני ויהודי - מעטים בלבד בישראל, עקב אי־פרסום לשונו בתקשורת, ערים לכך שזהו תוכנו של חוק הלאום. העובדה שהשמאל הישראלי כולו - יש עתיד, עבודה ומרצ - חבר לזרוע הפוליטית בכנסת של אויבי ישראל, קרי "המשותפת", בהתנגדותו הקיצונית לחוק הלאום, היא הנותנת כי האופוזיציה, או ליתר דיוק הגועליציה, יאיר לפיד–חנין זועבי–ציפורה שפיצר–אחמד טיבי־מרב מיכאלי–ג'מאל זחאלקה, מוכיחה מעל כל צל צלו של ספק כי הצד היהודי בגועליציה זו חף כיום מכל בדל של ציונות.
יתרה מכך, הכינויים השקריים של מתנגדי החוק, שלפיהם מדובר בחוק גזעני ו/או בחוק היוצר אפרטהייד, עושה את המלעיזים הכוזבים מן השמאל לכאלה המדברים בעברית בדיוק כמו האויב הערבי.
כך השבוע, ביוזמת הנציג "הפלשתיני" באינטרנציונל האנטישמי הנקרא או"ם, עלה על סדר יומו חוק הלאום. וכך אמר אותו "ילקוט כזבים" ערבי: "הממשלה הימנית הקיצונית חוקקה חוק שקובע שישראל אינה מדינה של כל אזרחיה, זוהי חקיקה גזענית וצעד נוסף בכיוון לאפרטהייד". הנה כי כן, בהתנגדות לחוק הלאום, השמאל הישראלי שותף לאויב הערבי - לא רק בהתנגדותו לחוק, אלא גם בשקרים, בשפה ובסגנונו. כל זה אינו מונע מחיים רמון - מאדריכלי פשעי אוסלו - לומר כי בגלל חוק הלאום ה"פלשתינים" כבר מכירים בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הכזב שבאמירה זו דומה למידת הכזב באמירתו הידועה של שמעון פרס, לפיה "הסכם אוסלו מבשר מזרח תיכון חדש".
רמייה נוספת שהשתמש בה השמאל הקיצוני - לרבות לפיד - בתירוציו הנלוזים להתנגדותו לחוק, טוענת כי "ז'בוטינסקי ובגין לעולם לא היו חותמים על חוק הלאום". האומנם? תנועת חרות, בהנהגת מפקד האצ"ל מנחם בגין, הגישה הצעת חוקה בתחילת שנות ה־50 הנפתחת במילים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", וקובעת בין השאר את זכותו הבלעדית של העם היהודי לריבונות בכל שטח א"י משתי גדות הירדן, הצעה מרחיקת לכת לאין שיעור מחוק הלאום.
ברל כצנלסון, המובהק שבאידיאולוגים של השמאל הציוני, תהה בעיצומם של מאורעות תרצ"ו־תרצ"ט (1936־1939) לגבי השמאל הקיצוני דאז: "היש עם בעמים, אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם הערצה והתמכרות? (...) וכאן (בארץ ישראל) ידבקו בו (בילד היהודי) חיידקים של שנאה לעצמו (...) עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח". אמירה זו של הציוני המובהק כצנלסון תואמת ככפפה ליד את מעלליו של השמאל הקיצוני דהיום, נגד חוק הלאום.
להתנגדותו המרושעת של השמאל הקיצוני לחוק הלאום יש בכל זאת היבט חיובי. למעט ח"כים, פעילים ומצביעים עבור מרצ, כמעט כל היהודים בישראל הינם ציונים מובהקים. לפיכך, חשיפתם ללשון חוק הלאום ולתוכנו תביא לכך שהשמאל הקיצוני - לרבות המצטרף החדש, יאיר לפיד, בשל התנגדותו השקרית לחוק הלאום - תוך זהות בתוכן, בלשון ובסגנון לאויב ה"פלשתיני" בסוגיה זו, יוכה מכה ניצחת בבחירות הבאות עלינו לטובה. המחנה הלאומי ושותפיו הדתיים והחרדים יבואו אפוא לכנסת הבאה עם למעלה מ־70 ח"כים, ומעז יצא מתוק.