אחד הדברים שאופייניים לגבר־גבר הוא שהדבר האחרון שהוא מנסה לעשות זה לשחק אותה גבר: הוא לעולם לא יקפל את שולי השרוולים הקצרים בחולצתו כדי לחשוף את שרירי הקיבורת - הוא יודע שהם שם גם בלי להציגם. הוא לא יכה אחר אלא מתוך הגנה עצמית, בוודאי שלעולם לא ירים יד על אישה. הוא יודע לקלל בארבע שפות לפחות, אבל יעשה כן רק בנוכחות זכרים אחרים. לעולם לא ישב על הכיסא האחרון בחלל שנותרה בו אישה עומדת, ולעולם לא יידחף לפניה בהגיעם לדלת - ולא משנה כמה הוא ממהר.
הסיבה שאני נדרש לכל אלה היא חוק הלאום. חוק הלאום הוא הביטוי העדכני ביותר למצבה של מי שהייתה פעם גיבורה שבולמת שבעה צבאות ערביים, וכיום נכנעת לקונדומים מנופחים. אפשר להגיד על השמאל של פעם המון דברים: הוא היה אשכנזי, מתנשא ומושחת לא פחות מההנהגה הנוכחית, אבל הוא היה גבר־גבר. הוא היה כזה רק מפני שידע לספור עד עשר. הדגל הכחול־לבן שהניף היה דגל של ניצחון, דווקא מפני שנשמר לימי זיכרון ויום העצמאות ולא "בוזבז" בקלות כזאת כנושא לוויכוח שמתעורר בכל פעם שבה מירי רגב צריכה להראות לכמה עלובי נפש במרכז הליכוד שהיא יותר "לאומית" מאשר, נניח, יואב קיש.
באופן ביזארי, גם הימין של אותם ימים היה הרבה יותר "מענטש": הורים שהודרו ממוסדות המדינה רק בגלל זיקתם הפוליטית שלחו את בניהם ליחידות הכי קרביות בצה"ל (ע"ע האחים לבית נתניהו), ואלה מצדם הצטיינו גם באקדמיה ועשו חיל בתעשייה.
ירושלים כדוגמה
מה לעניין חוק הלאום ולכל זה? קחו את ירושלים כדוגמה. בעידן הימין מרבים להעלותה על ראש שמחתנו: האירוויזיון יתקיים בירושלים או לא יתקיים בכלל; מסי ידרוך רק על הדשא בטדי; מצעד הדגלים יצעד על אפם ועל חמתם של תושבי מזרח העיר; וככל שישישו את ירושלים ויגילו בה - כך תהפוך מעיר למס שפתיים. בעשר השנים הראשונות לשחרורה, בעידן המערך המשוקץ, שיטחו בשופלים את שכונת המוגרבים כדי לאוורר קצת את רחבת הכותל, ויהודים שרצו לעלות להר הבית יכלו לעשות זאת באין מפריע, דווקא מפני שממשלתם לא אכלה את הראש בדיבורי רהב על הקמת בית שלישי. הערבים מסביב ידעו שאנחנו, בגדול, שוחרי שלום, אבל בכל פעם שהעזו להרים את ראשם הם חטפו כהוגן מידי אנשים שלא שנאו אותם רק בשל היותם ערבים (חבל רק שהריטואל המוצלח הזה גרם לנו להירדם בשמירה, אי־שם לפני כמעט 45 שנה).
מדינת ישראל הייתה למדינת היהודים ולא למדינת כל אזרחיה, דווקא משום שמגילת העצמאות שלה הכירה בזכויותיהם של כל מיעוטיה; הצבא ירה כדי לפגוע, דווקא מפני שחינך ל"טוהר הנשק"; והתנ"ך היה לספר הספרים גם של החילונים, דווקא מפני שאיש לא חשב להתבלבל בינו לבין אמת היסטורית, לא כל שכן משפטית. משום כך קידש הגבר־גבר של פעם את זוגתו כדת משה וישראל, גם בלי שמשטרת המחשבות תפשוט עם אור ראשון על ביתו של רב קונסרבטיבי.
ירושלים של הלאומנים־פחדנים היא מקום מטאפיזי, היא הדודה הנרגנת שתובעת יותר תשומת לב ככל שמבקרים אצלה פחות. ואחרי שגמרו להחליש את ירושלים בעודם שרים את תהילתה, עברו הלאומנים־פחדנים מהמוניציפלי ללאומי: השפה הערבית הורדה בדרגה דווקא בידי מי שפועלים להקמת מדינה דו־לאומית בין הים לירדן; ביטחון תושבי הדרום בשפל דווקא משהופקד בידי מי שהבטיח לחסל את הנייה בתוך 48 שעות; ושלטון חמאס מבוצר ונשמר דווקא בידי מי שהכריז על עצמו "חזק מול חמאס", זה שהגיע לכהונתו הראשונה על בסיס ההשמצה שלפיה "פרס יחלק את ירושלים" ובכהונתו הפכו חלקים גדולים ממנה ללא נגישים ליהודים.
דעותי קרובות פעמים רבות לדעות הימין, בעיקר מפני שכבר נואשתי מהתקווה שבשכונה המחורבנת הזאת עוד ישררו יחסי שכנות טובה. לכן חשוב לי להבהיר לכולם שאני הגבר עם הנבוט הכי גדול, למקרה שאיזה אויב יחשוב לרשת אותי (וכן, אני יודע שאני הוא שנישל את אבותיו מאדמתם. כל זה על הנבוט שלי: יחיה איתי בשלום לפי תנאי, או יחטוף).
אז הנה הבעיה שלי עם הפוליטיקאים מימין: חוק הלאום, הצעקה הלאומנית האחרונה שלהם, הוא לא יותר משריקה באפלה. למה? כי הם פשוט לא גברים. איווט האפסנאי קנה את הכומתה האדומה שלו בשק"ם, נפתלי בנט שפעם היה דווקא גבר־גבר, קצת התבלבל מכל ההייטק ושכח שלוחם אמיתי הורג את אויבו במו ידיו, ולא תובע להפציץ עפיפונים בחמקנים. וביבי? הוא הגרוע מכולם. כי מענטש, ככל שיצבור נכסים, זוכר תמיד שאין לגבר נכס גדול יותר מלחיצת יד.