ערב הבחירות האחרונות מצאה לה ציפי לבני קן פוליטי חדש, לאחר שנטשה או הרסה את המפלגות הקודמות שבהן שהתה. היא חברה למפלגת העבודה, ולמרות הפוזה רבת־הכוח שניסו היא ויצחק הרצוג להקרין, הם הבינו עד כמה בעייתי לשווק לבוחרים את הסחורה שלהם. הפתרון שמצאו היה תרופת קסם שיווקית, שמיתגה את הרשימה בדיוק בנקודת החולשה שלה: "המחנה הציוני". אל מול הביקורת החריפה שהוטחה בהם, שהצביעה על התבטאויות ומעשים בלתי ציוניים בעליל של חברי כנסת מסוימים, הגנו לבני וחבורתה במלוא הקצף על ציוניותם. הם הדפו, תקפו, טשטשו, הכחישו ובעיקר הסתמכו על הבלבול המוחלט שחל בדור האחרון באלפון המונחים הציוני.
ספק אם זו הייתה כוונת מחוקקיו, אבל "חוק יסוד: הלאום" טרף את קלפי הטשטוש והכחש. לכן הוא גם כל כך מרגיז את מבקריו. לכן הוא מקומם את מי שבנה על היפוך המושג ציונות בשנים האחרונות. מעתה לא ניתן יותר להתחפש לציוני ולהטיף לתפיסת עולם הפוכה - וזה מרגיז, הו כמה שזה מרגיז. כולנו שומעים את הקולות. עתה כל אחד חייב להציג את רעיונותיו כפי שהם, ואם אין קשר בינם לבין תפיסתם של הרצל, ז'בוטינסקי ובן־גוריון, הוא חייב להודות בכך, אחרת ייתפס כמאחז עיניים. מהבחינה הזו חוק הלאום עשה לנו חסד גדול, וכגודל הסערה כך עוצם הברכה. זוהי סערת הסרת המסיכות.
הסערה נובעת דווקא מפשטותו של חוק הלאום. הוא כל כך ציונות למתחילים, עד שהוא מספק כלי אלמנטרי למדידה ציונית. כלי שהוא בד בבד מדיום להמחשת התרחקות השמאל המדיני מהרעיון הציוני הצרוף: מדינה יהודית, שפה עברית, עלייה, קידום ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. אלו חומרי היסוד שמהם כונן כל רעיון ומסמך ציוני, כולל מגילת העצמאות. שלא לדבר על הצ'רטרים הבינלאומיים - אלו של חבר הלאומים, כתב המנדט, סעיף 80 למגילת האו"ם. זוהי אותה אידיאולוגיה, וזו אותה טרמינולוגיה. הכל מופיע שם ובסך הכל הועלה שוב על הנייר. לכן אין שום סיבה למהומה.
אבל יש מהומה, בין היתר כיוון שרבים מהזועקים מוסתים או מבולבלים, אם כי מי שמוביל את המחאה יודע היטב למה הוא משתולל. מעתה קשה למסמס את מה שהיה מובן מאליו להוגי ומיישמי הציונות מכל הזרמים הפוליטיים. המתקוממים זועקים נגד אי־הכללת השוויון ב"חוק יסוד: הלאום", אבל ממתי עסק הלאום היהודי המתחדש בשאלות של שוויון, כאשר הגדיר את מטרותיו? טוענים שהמילה דמוקרטיה נפקדה. ואיפה בדיוק מופיעה הדמוקרטיה במגילת העצמאות?
לא שחוק הלאום שולל את השוויון האישי מאזרחי המדינה, להבדיל מהלאומי. השוויון הזה שריר וקיים, והוא מעוגן בחוקים ובהחלטות שיפוטיות. אלא שמטרת החוק החדש נועדה לקומם את אי־השוויון הלאומי, שנשחק במהלך השנים. כי מדינת ישראל, מעצם הקמתה, היא מדינה שמפלה לטובה את העם היהודי ומציבה בראש מטרות לאומיות כמו עלייה יהודית, התיישבות וחינוך ציוני. אלו בדיוק הדברים שכורסמו בהחלטות של בג"ץ ובשטיפת מוח מתמדת של מי שדיברו בשם הציונות אבל חתרו תחת עקרונותיה.
ודמוקרטיה, אכן מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, כי זו השיטה שלה להגיע למטרותיה. אלא שהדמוקרטיה אינה המטרה, היא רק אמצעי. לכן אין לה מקום בחוק יסוד שמנסח את הכוונה ואת הכיוון האסטרטגי של המדינה. ומי שמבקש להעמיד את השוויון והדמוקרטיה לפני המדינה היהודית, העלייה ויישוב הארץ, הוא אנטי־ציוני או תועה דרך. כי השוויון הלאומי מוביל למדינת כל אזרחיה, ההפך ממדינת הלאום היהודי.
בעשרות השנים האחרונות היו מי שעבדו כדי לשכנע אותנו שאנחנו לא זוכרים מה זו ציונות או שהגיע הזמן להגדיר את הציונות מחדש. ניסו להסביר שלעזור לגנבי גבול מסודן להשתקע כאן זו ציונות, שלסייע לבדואים להשתלט על הנגב זו ציונות, שלהיאבק על הכנסת תושבים ערבים ליישובים יהודיים בגליל או למסור את ציון, ירושלים, לפלסטינים, זו ציונות. ניסו לעצב מחדש את הביטוי ולטעון שהציונות היום היא משהו אחר. כך הם הגיעו לדיסוננס מושגי מוחלט, כמו ב"1984" של ג'ורג' אורוול - שם שיננו באוזני הנתינים שמלחמה היא שלום ושחירות היא עבדות.
# # #
במסגרת שטיפת המוח, אנשי רוח מהשמאל, משפטנים ועיתונאים מטיפים לנו שנים שאנחנו פאשיסטים ומחרחרי מלחמה, תוך שהם טוענים שהם הציונים האמיתיים. הם ביצעו מסע השכחה מאסיבי, רחב היקף, שהקורבנות שלו הם בראש ובראשונה ישראלים פטריוטים רבים שמתמרמרים עכשיו, כי הם לא חשים עד כמה סחפו אותם לחופים מרוחקים מהתפיסה הציונית. קחו למשל את הססמה "ייהוד הגליל", שפעם השתמש בה השמאל כדי לנגח את ראשוני מתיישבי יהודה ושומרון. "לכו לנגב ולגליל" התריסו כלפי המתנחלים. היום כבר אסור לומר "ייהוד הגליל", זו כבר משימת אפרטהייד מובהקת, במצוות מורנו ורבנו אהרן ברק.
לכן חוק הלאום החדש בסך הכל מחזיר אותנו לאוריינטציה של המחנה הציוני, זה האמיתי, בניגוד למותג השיווקי המתעתע. רק חבל שבדרך הצליחו להערים על ישראלים טובים רבים, יהודים ודרוזים, ולהסית אותם להיאבק נגד חקיקה שאמורה להיות מובנת מאליה במדינה הציונית.