אין לישראל חוקה, אבל יש לנו למעלה מעשרה חוקי יסוד העוסקים, כל אחד בתחומו, ובלי לפלוש לתחומים אחרים, בהגדרות היסוד של מדינת ישראל.
"חוק יסוד: הכנסת" קובע שהכנסת היא בית הנבחרים של המדינה ובה 120 חברים, ומגדיר את הזכות לבחור ולהיבחר, את תקופת כהונת הכנסת, את חסינות חברי הכנסת וכן את עבודת הכנסת וועדותיה. אחד התיקונים בחוק (מ־1985) קובע כי רשימה אשר יש במטרותיה או במעשיה שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה, או הסתה לגזענות לא תוכל להתמודד בבחירות לכנסת. החוק אינו מגדיר את סמכויות הכנסת, ואינו עוסק כלל בזכויותיהם של מי שאינם אזרחים ואין להם זכות בחירה.
"חוק יסוד: מקרקעי ישראל" (1960) נועד להבטיח שקרקעות המדינה וקרקעות העם היהודי יישארו רכוש הלאום. הוא אוסר על העברת הבעלות על קרקעות שבבעלות המדינה, למעט חריגים מסוימים. החוק אינו עוסק כלל במים הטריטוריאליים שלנו או בשמי המדינה, ואינו מזכיר אפילו במילה מה דינו של מי שהשתלט שלא כדין על קרקעות מדינה. גם זכות יסוד כמו חופש הקניין אינה נזכרת בו. או האיסור על נהיגה בשכרות.
"חוק יסוד: נשיא המדינה" (1964) מסדיר בפירוט את מעמדו של הנשיא, את דרך בחירתו (בידי הכנסת), את כישוריו וסמכויותיו ואת נוהלי עבודתו. לצער רבים החוק אינו מדגיש כי הנשיא, כשהוא חותם על חוק, חייב לעשות זאת בעברית, ולא למשל באותיות קיריליות. איש כנראה לא העלה על דעתו אפשרות מטומטמת כזאת. החוק גם אינו מגדיר במפורש כי הנשיא, כפי שאמר זאת הנשיא הראשון חיים ויצמן, רשאי לתחוב את חוטמו רק לממחטתו, ואינו רשאי להתערב בעניינים פוליטיים או מדיניים. וכבר ראינו גם מאלו וגם מאלו.
"חוק יסוד: הממשלה" התקבל בגרסתו העדכנית ב־2001. החוק קובע כי הממשלה היא הרשות המבצעת של המדינה, אבל הוא לא מחייב אותה גם לעשות משהו. הוא אומר כי מקום מושבה בירושלים אך לא קובע מה ייעשה לשר הממשיך לעבוד מתל אביב. החוק מסדיר את עקרונות הכהונה מכוח אמון הכנסת, את האחריות המשותפת בפני הכנסת ואחריותו של שר בפני ראש הממשלה. החוק אינו אוסר על שר האוצר לפרסם כי כל הישגי הממשלה - הם שלו ושל מפלגתו. החוק דן בהרכב הממשלה ("הממשלה מורכבת מראש הממשלה ומשרים אחרים") ומגביל את מספר חבריה ל־19, אבל רק מהכנסת הבאה. תמיד מהכנסת הבאה. החוק מפרט את התנאים והכשירויות למילוי תפקיד שר ("אזרח ישראל ותושב ישראל"). ידיעת לוח הכפל או הכרת מגילת העצמאות אינן נמנות עם הכישורים הנדרשים. "חוק יסוד: הממשלה" אינו קובע דבר ביחס לדיני נישואים וגירושים, זכויות בעלי חיים ואינו מתייחס גם לחינוך חובה לילדי ישראל.
"חוק יסוד: הצבא" (1976) מגדיר את כפיפות הצבא לממשלה, מעמדו של ראש המטה הכללי וכפיפותו לשר הביטחון. החוק קובע כי צה"ל הוא צבאה של המדינה (ולא להפך, כפי שנדמה לעתים), ובין היתר דן בחובת השירות והגיוס, וכן קובע כי "אין להקים או לקיים כוח מזוין מחוץ לצבא ההגנה לישראל, אלא על פי חוק". החוק נמנע מכל התייחסות לייעודו של הצבא ולתפקידיו, ולא מזכיר אפילו במילה שמצפים מצה"ל לנצח במלחמות. המילה "שוויון" לא מופיעה בחוק. אולי כי בטירונות המ"כ הוא אלוהים.
"חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל" מגדיר כי היא בירת ישראל השלמה והמאוחדת לנצח נצחים וגם לתמיד, משכנם של הנשיא, הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון, שהמקומות הקדושים יהיו שמורים מפני חילול וכל פגיעה אחרת ומפני כל דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם המקומות. החוק אינו מפרט מהם "רגשות", ולא מגדיר מהו "מקום קדוש", ומה קורה כאשר מקום אחד קדוש גם לי, כיהודי, וגם למוסלמים, למשל. פשוט סומכים על הממשלה שלא תיתן לי להתפלל בהר הבית, המקום המקודש ביותר לעם היהודי. מעניין כי החוק מציין במפורש (סעיף 6) "לא תועבר לגורם זר, מדיני או שלטוני, או לגורם זר בדומה לכך... כל סמכות המתייחסת לתחום ירושלים", ומתעלם מהסמכויות שניתנו לווקף בהר הבית, מ"המעמד המיוחד" שניתן בו לירדן, ואינו מזכיר אף במילה אחת "שוויון".
"חוק יסוד: חופש העיסוק" (1994) קובע כי זכותו של "כל אזרח או תושב לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד", אלא אם "חוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה" קבע אחרת (כדי שמרפא באמצעות מגנטים חמים לא יעסוק בנוירוכירורגיה, למשל). החוק אינו מתייחס כלל לאותם אנשים הנמנעים מכל עיסוק מטעמי עצלות, והמילה "דמוקרטיה" אף היא אינה מוזכרת בו. גם לא המילה "יהודי". מקומם.
"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", שהתקבל ב־1992, שם לו למטרה "להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". המילה החשובה "שוויון" אינה נזכרת גם בו, אבל בית המשפט העליון כבר קבע שהחוק כולו "שוויוני", אז זה בסדר. מחוק זה שאבה המהפכה החוקתית של אהרן ברק את מה שהיא תופסת כזכותו של בית המשפט העליון לבטל חוקים של הכנסת. זה לא ממש כתוב שם, אבל אפשר להבין, לא?
# # #
יש עוד חוקי יסוד, אבל אני מניח שהבנתם את הפרינציפ: כעשרה חוקי יסוד, כל אחד עוסק בנושא מסוים, ואינו עוסק בנושאים אחרים. וגם אם היו ויכוחים בתהליך חקיקתם - לא שמעתי על "סערת חוק יסוד: מקרקעי ישראל". אנשי הרוח לא פרסמו עצומות נגדו (רובם היו אז ציונים). לא קראתי על כוונות לפנות למדינות אחרות על מנת שינתקו את קשריהן עם ישראל בגלל "חוק יסוד: הכנסת" אף שהוא פוגע לכאורה ב"חופש הביטוי", למשל, לקרוא לחיסולה של ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית". שום פרופסור לא בכה בשידור חי כשנחקק התיקון ל"חוק יסוד: הכנסת", הקובע כי רשימה השוללת קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי לא תוכל להתמודד בבחירות.
אבל הסערה פרצה בגלל "חוק יסוד: הלאום". מתנגדיו טוענים שחסרה בו המילה "שוויון", אף שהיא לא מופיעה גם בחוקי יסוד אחרים. שום דרוזי שנעלב מהחוק הזה ומרגיש עצמו לפתע "אזרח סוג ב'" לא הצליח עדיין להסביר איך הוא נפגע ממנו יותר מחוקים אחרים האומרים שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ושרק יהודים זכאים לעלות ולהתאזרח בארץ מתוקף חוק השבות. או מכך שערבים פטורים משירות ודרוזים לא.
ניתן להבין את אבלם של אלו שניסו בשנים האחרונות להמציא לאום חדש: "הלאום הישראלי". אפשר להבין גם את כעסם של הערבים, שאינם מכירים כלל ביהודים כלאום אלא רק כבני הדת היהודית, והחוק החדש סתם את הגולל על ניסיונם למחוק את הלאום היהודי ולהפוך את ישראל ל"מדינת כל לאומיה". ניתן להבין אותם - ולהמשיך הלאה, במדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.