הנה זה בא. הילד שלנו רוצה להוציא רישיון. צפוי, הרי רוב החברים שלו כבר לומדים נהיגה. “בשביל מה, למה לך?", אני זורה אפר על ראשי ושואלת אותו בעיניים דומעות. “מה תעשה עם זה?". “נו, אמא", הוא עונה לי בזמן שהעיניים שלו נעוצות במסך המחשב והוא מרסס ביריות איזו דמות וירטואלית שקמה לתחייה אחרי דקה, כאילו כלום. “מה 'נו אמא'", אני מנסה לטמון את זרעיו של דיאלוג, אבל כל מה שיוצא לו מהפה, כי יש לו עוד כמה מפלצות לחסל, זו המילה “רוצה".
אני סבה על עקביי שמוטת כתפיים. אני מאמינה גדולה בדוגמה אישית. כבר מזמן הבנתי שמה שאני אומרת זה לא הדבר החשוב. איך שאני נוהגת, זה הדבר החשוב, ואני לא נוהגת בכלל. יצא לי משחק מילים לא מכוון, אבל מה שאני רוצה לומר זה שהדוגמה האישית מתחילה במעשה, ואם מדברים על דוגמה אישית בכל הנוגע לנהיגה, אני בחרתי בהכרה מלאה לא לנהוג.
אם הייתי שמה בצד שקל אחד על כל פעם ששאלו אותי “את? את לא נוהגת? אבל למה? יש כאלה מטומטמות שנוהגות, אז את?", אני מאמינה שהייתי יכולה לשכור את שירותיו של נהג פרטי. אבל לא עשיתי את זה, אז אין לי נהג פרטי ואני נעזרת בתחבורה הציבורית בישראל, שהיא, כידוע, בעייתית למדי.
עבורי, הירושלמית שלא נוהגת, כל גיחה לתל אביב כרוכה בשימוש בערך בכל כלי תעבורה, להוציא סירת מפרש: רכבת קלה, אוטובוס, מונית – וכל אלה רק לכיוון אחד. הנסיעה בתחבורה הציבורית לא תמיד מהנה. אינסוף בתי שחי זרים פגשתי מקרוב מדי, הצטופפתי כמו בהודו בשעות השיא שלה, ובכלל, כל כך הרבה מעברים בין כלי תחבורה שונים כרוכים בנסיעה ליעד אחד, שאני מגיעה מותשת עוד לפני שהתחלתי את היום.
אף פעם לא בער בי להוציא רישיון. גם בגיל 16.5, כשלא כל הרהיטים היו מסודרים בראש, כמו שאומרים אצלנו, לא הבנתי את הלחץ של חבריי, שרצו ללמוד לתיאוריה ועמדו שם, בתלפיות, בתור לטסט.
אני זוכרת את ס', בת תפנוקים שקדנית שהגיעה לבית הספר ובקעה מתוך ב.מ.וו שחורה בחניון בית הספר אל מול עינינו המשתאות. “אני יודעת שזה אוטו של עבריינים, אבל ההורים שלי אומרים שאם אני אתנגש במשהו, אני אצא שלמה ובריאה", הסבירה בקול צפצפני. אחר כך הגיע תורם של היתר. האחד היה כה שיכור ערב אחד כשנסענו בשיירה בחזרה ממועדון "ההאנגר", שהיינו צריכים להסביר לו שעכשיו הוא מוטל הפוך בתוך הרכב שלו, אחרי התנגשות בעץ. האחרת הסבירה שאלכוהול יוצר אצלה חדות מחשבה, והייתה גם מי שלקחה את האוטו בלי רישיון כשההורים שלה היו בחו"ל, כי “מה כבר יכול להיות. עשיתי מלא שיעורים ותכף הטסט". כל זה בא כדי להמחיש שהיינו מטומטמים עד מאוד.
אולי לא מטומטמים, אבל בני 16.5 עד מאוד. ובגיל 16.5, אתה אומד סכנות אחרת מאשר בגיל מבוגר יותר. תיקון: בגיל 16.5 אתה לא אומד סכנות בכלל. אתה לא אומד ולא סופר דבר. לי לקח עוד עשור עד שבכלל הואלתי לחבור למורה לנהיגה. אני חושבת שעשיתי איזה 120 שיעורים עד שהמורה בכלל שקל לשלוח אותי לטסט. שנאמר, באתי בת 26, יצאתי בת 28.
“הנה, הגיעו הפרקטים", הודעתי למורי בשיעור ה־60. בשיעור ה־90 זו כבר הייתה הפרגולה שמימנתי אצלו בבית. בסוף עברתי בטסט חמישי, אחרי שבלפחות שניים קודמים כמעט הרגתי את הטסטר ואת עצמי: פעם בגלל התפרצות לכיכר, פעם נוספת מפני שלא ידעתי להפעיל וישרים ביום גשום מאוד.
***
לא פשוט לוותר על העצמאות הזו ולומר בכנות: לא כולנו נולדנו לנהוג. יש אנשים שמוטב שפשוט לא יעשו את זה, ואני, נכון להיום, ביניהם. נכון, זה לא קל, ובאוטובוסים הירושלמיים כבר למדתי למפות את מידת העוני וההתחרדות של השכונות על פי מספר הקו. אבל יש עוד דבר: הנסיעות הממושכות מפנות זמן להסתכל סביב: על האבות שחותכים מימין עם רגל על הגז כשהילד שלהם מתעופף לשמשה הקדמית ומאיים להתרסק, על אלו שמנהלים שיחה ערה בנייד תוך הצתת סיגריה, על אלה שלא חוגרים את הילדים ולא חגורים בעצמם, ועל נהגים של שבת, כלומר אלה שנוהגים פעם בשבוע ולא מסוגלים להגביר מהירות מעבר ל־30 קמ"ש.
אז לא, אני לא מטומטמת. יש מטומטמות ממני שנוהגות. אני אחראית. וכן, אני חוזרת לשאלה מהמערכה הראשונה: מה כל כך דחוף לכולכם לנהוג?
שמע, אני אומרת לילד שלי, שהוא יקר לי יותר ממה שמילים יכולות לתאר, קח את הזמן. המונית עלי.