ההתגודדות המקראית היא פעולת ההלקאה העצמית, עד זוב דם, שהייתה מנהג אבלות נפוץ בקרב עמי האזור עובדי האלילים וקיימת עד היום בתרבות הערבית. בעברית המדוברת שלנו, משמעות המילה "להתגודד" היא להתקבץ ברחובות באופן קצת בריוני או שלילי. מעניין שיש קשר בין פעולת ההלקאה העצמית לאות אבל, ובין הביטוי שאנו משתמשים בו היום. אולי מפני שההתגודדות המקראית נעשתה ברבים (וכולנו מכירים את התמונות של המון מוסלמי–שיעי רב שועט ברחובות תוך שהוא מלקה את עצמו עד זוב דם ביום העשוראא).
ביהדות ההתגודדות הזו אסורה מטעמים רבים, אלא שזה לא הפריע לרבבות אנשים להתגודד השבוע בכיכר רבין. ההפגנה נגד חוק הלאום לא הייתה הפגנה רגילה כי אם התגודדות מקראית של ממש: התקבצות של רבבות אנשים לצורך הלקאה עצמית. כל השיח סביב חוק הלאום הוא שיח מתגודד - עצם המילה "לאום" גורמת ליהודים רבים להתחרות ביניהם מי ירוץ לתקשורת וילקה ביתר שאת את זכותם של היהודים למדינת לאום אחת קטנה בעולם. כי איכשהו צמד המילים "לאום יהודי" או "עם ישראל" הפכו להיות לא פוליטיקלי קורקט במחוזות מסוימים. האם החוק לא שוויוני? בוודאי! כמו גם חוק השבות.
השוויון בין אזרחי המדינה צריך להיות שוויון אזרחי ולא שוויון לאומי. ורבים מהדרוזים, ציונים יקרים שמסכימים עם ההגדרה הזאת, ידעו היטב שמדובר במשחק פוליטי, ולכן לא השתתפו בשיח הפופוליסטי.
אגב, לו היה השמאל עוצר לרגע את להט ההתגודדות הקדוש שלו, הוא היה עלול להבין שדווקא על פי תפיסתו - חוק הלאום, בזכות אי־השוויון שהוא מבקש לייצר בין הלאומים והדגשת עובדת היותה של מדינת ישראל ביתם הלאומי של היהודים בלבד - הוא חוק חשוב עבורו. מפני שעל פי תפיסת השמאל, השלום יושג באמצעות חלוקה של הארץ הקטנה הזו לשתי מדינות לאום - פלסטינית ערבית, וישראלית־יהודית. אני לא מאמינה בדרך הזו, אבל איש שמאל שמאמין בה ולא מוכן לומר שקליפת הבננה הצרה שתישאר תיוחד לבניין ישובים יהודיים, לשמירה ופיתוח התרבות העברית והיהודית, ולביסוס רוב יהודי בכל חלקי הארץ - לא יוכל לומר בהמשך שלפלסטינים מגיעה מדינת לאום משלהם.
לחז"ל יש פרשנות נוספת לאיסור ה"התגודדות" והיא הפיצול ל"אגודות אגודות". כאשר אנחנו מפוצלים לאגודות אגודות שכאלה, (אצל חז"ל החשש הוא מריבוי בתי דין שפוסקים בדרך שונה) כל אחת מהן מפתחת "אמת" אבסולוטית משל עצמה. האגודות מאוגדות בתוך עצמן ואין ביניהן דיאלוג מפרה. כך גורמים לפירוד ומחלוקת.
השבוע נדהמתי לראות התגודדות מהסוג הזה על המסך בפריים טיים. יושב לו אביב גפן, וממרומי כס השופט בתוכנית הריאליטי טראש התורנית, "אביב או אייל", משתלח בעולה חדש מצרפת. הרגשתי שהמתמודד המסכן עומד בפני "בית דין" שחז"ל, בחלומותיהם האפלים ביותר, לא חלמו שיקום כמותו בישראל: "בגלל מתנחלים משיחיים כמוך הילדים שלי לא יישארו בארץ" - הטיח "כבוד השופט" במתמודד, שניצב חסר מגן מול מי שנחשב לבושתנו הגדולה "אייקון תרבות". אחר כך - ממעמקיה הנוחים של האגודה שבה צמח, המשיך גפן להפגין את אותה בורות האופיינית למי שאף פעם לא יצא את גבולות אגודתו, וקבע שביו"ש חיים ארבעה מיליון (!) פלסטינים. את כל המופע המביש הזה, קברניטי מדורת השבט החליטו שלא לערוך החוצה. למה לא? בואו ניתן לאגודות להילחם אלה באלה... זה מביא רייטינג.
עולה חדש יקר - אני מאחלת לך ולאשתך היקרה שתמשיכו ליישב את הארץ, שתזכו להרבה ילדים, שתשכילו לקרוא להם בשמות עבריים יותר מ"דילן", ובכך תגדילו את הסיכוי שיישארו בארץ. ובעיקר אני מקווה שהם יגדלו במדינה הרבה פחות מתגודדת. שבת של שלום.