לא לתלות תקוות במחאת הדרוזים: הם רק נאבקים על מקומם בהיררכיה

חסד עשתה הממשלה עם החברה הדרוזית כשחוקקה את חוק הלאומנות. מדובר בחברה שמרנית ומאובנת, והמחאה נגד החוק הרחיבה את הסדקים הסמויים בשריון השליטה של ראשי העדה, שעדיין מתחזקים נורמות מעוותות כמו שלטון חמולות (דמוקרטיה אאוט) ויחס לנשים (רוב מוחלט של מפגינים). 

כמו החרדים, גם הדרוזים קנאים למבנה ההיררכי הנוקשה שלהם תוך שהם נאבקים על מקומם וזכויותיהם בהיררכיה השבטית בישראל.

אותם "ראשי העדה" דורשים מהוועדה שמינה השבוע ראש הממשלה "לקבע את מעמד העדה הדרוזית". בקיצור, שום דבר טוב שנוגע לכלל אזרחי המדינה לא ייצא מהחבורה הזו. אם חשב מישהו שהשמאל עשוי להרוויח איזה פירור אלקטורט מן המחאה הזו, כדאי שימשיך לחפש אותו תחת הפנס שליד ביתו. 
 

נתניהו, אגב, כבר סימן השבוע את מסקנות הוועדה שהקים: "הוועדה תוקיר גם את אלה המשרתים בצה"ל ובכוחות הביטחון". פרשנות: הרגת ונהרגת תקבל, לא הרגת ולא נהרגת, לא תקבל. לא מדובר כמובן בזכויות אזרח על פי חוק יסוד, אבל מה רע באפליה מתקנת על פי כמות הדם ששפכת? 

החוק כלשונו לא ישנה מאומה בסדרי החיים של הדרוזים, אבל הם חייבים להבין שהרע מכל עוד לפניהם, כמו שהבהיר השר יריב לוין, האיש שלוטש עיניים לכיסאה של איילת שקד: "החוק יחוזק כפי שרצינו, כאשר נשנה את הרכב השופטים בעליון". 
 

האמת, מה שהבעיר את חמתם של הדרוזים וחולל את ההפגנה היה העלבון הקולקטיבי. אמרות כמו "מי שלא מתאים לו - יש קהילה דרוזית גדולה בסוריה, והוא מוזמן להקים שם את מדינת דרוזיה", כמו שצייץ כלפיהם צלם החצר וקול אדוניו נתן אשל. ואכן, האוויר בכיכר רבין היה רווי מתח שגבר ככל שההמונים זרמו. אלפי צעירים נופפו בדגלים דרוזיים, ואת הכיכר גדשו כ־100 אלף איש. הדרוזים הביאו 20 אלף, נתניהו הביא 80 אלף, ותרועות הבוז שעלו כל אימת שהוזכר שמו הבזיקו ניצוץ תקווה בעגמומיות של השמאלן המצוי, שקיווה שאולי יתחולל כאן משהו מכונן, משהו מהפכני, משהו שובר שוויון. זה כמובן לא קרה ולא יקרה. 

 

המארגנים תייגו את האירוע כ"עצרת" ולא כ"הפגנה". הנואמים היו ממלכתיים, קלישאתיים ורוויים נופת צופים פטריוטית של "אחים לדם". זעקות השוויון! שוויון! שוויון! שעלו בתדירות במהלך ההפגנה היו יותר עניין של מנטרה לצורכי הלהבה מאשר התכוונות למימוש המשמעות הלאומית של המילה, שפירושה שוויון לכל. 
 

פה ושם היו ניצוצות של שותפות גורל כאשר חבר הכנסת הבדואי טאלב א־סנע הוזכר כאורח כבוד. ערבים? בפעם האחרונה שבדקתי, בעוספיה מדברים ערבית ואיש מהדוברים לא טרח להזכיר את זכותם לשמר בחוק את הערבית כשפה רשמית. כבר בהפגנה עצמה אמר תא"ל אמל אסעד, ממחוללי ההפגנה, שהוא מוכן לקבל את מתווה ראש הממשלה בתנאי וכדומה. אסעד הוא מדור הביניים, קצין בכיר לשעבר שעדיין, כמו מרבית חבריו, קשור לגלימת מכובדי העדה. 
 

מי שהציל את כבוד זכויות האדם וחירותו היה ראש העיר של מדינת תל אביב, רון חולדאי. "מה שהיה פשוט כל כך במגילת העצמאות הושמט במכוון מחוק הלאום", אמר חולדאי בעצרת, "זהו חלק מתהליך מתמשך שמדיר את האישה, את הלהט"ב, את הרפורמי, את הקונסרבטיבי, את הצ'רקסי, את הבדואי, את הערבי וגם אתכם, אחינו לדם, הדרוזים".
 

התקווה של הדרוזים, שהיה לה ביטוי עוצמתי בהפגנה, היא הדור הצעיר. לפחות על פי הלבוש והתספורות הם מחוברים יותר לעולם המושגים המערבי. אולי הדור הזה אמור להתגבר על מחסום הלכידות השבטית ולזהות כאויב את הימין שהוא הוא זה שמסמן אותם כסוג ב'. כמו שכתב עו"ד עלי שכיב (ynet): "לא עוד הדלקת משואה, לא עוד ליטופים, לא עוד צ'פחות, לא עוד לבנה, לא עוד זעתר, ולא עוד 'על האש'. במיוחד לא עוד ביקורי הצגות ותפאורה של שרים וקצינים בכירים אצל השייח'. כל אלה לא יבואו יותר במקום זכויות אזרחיות לכלל הציבור הדרוזי". 
 

בינתיים שיחק חוק הלאום היישר לידי תנועת “בלדנא" הדרוזית, שתומכת במאבק הפלסטיני וקוראת לצעירים לסרב לצו גיוס. ביוני 2017 ערכה התנועה כנס שבו השתתף סרבן גיוס שהוצג כגיבור. בדף הפייסבוק שלה נכתב: "אלף ברכות לסרבן שירות החובה הצבאי תימור סלאמה שהודיע: לעולם לא אשרת בצבא הכיבוש ולא אלחם בבני עמי". אני תוהה האם שותפו מל"ל ושב"כ בהשלכות החוק, ומה אמרו על הקשר הדרוזי־פלסטיני וערביי ישראל. 
 

מדובר אגב לא רק בכמה טיפוסי שוליים. חבר הכנסת אכרם חסון האשים (2008) את נתניהו ב"קיפאון המדיני" והסביר “אם הדור הצעיר הפלסטיני קם בבוקר ואין להם תקווה ואין להם מה להפסיד, הם ייקחו סכינים ואקדחים". כשניהל אותו אכרם מאבק נגד הפקעת אלפי דונם מאדמות דליית אל־כרמל ועוספיה, הוא צעד בהפגנה (2017) יחד עם אחמד טיבי, ג'מאל זחאלה ומוחמד ברכה. 
 

ברכה וועדת המעקב של ערביי ישראל מארגנים בשבת הקרובה הפגנה דומה לזו הדרוזית. נכון להיום הם מתקוטטים בינם לבינם. זוהי שעת מבחן, בעיקר לשמאל הישראלי. הדרוזים, היסטורית, דואגים בדרך כלל לדרוזים. יש להם גרסת הישרדות משלהם לדינא דמלכותא דינא שמשרתת אותם היטב במזרח התיכון, שבו המיעוטים נטרפים ראשונים. רק לנסות לעקוב אחרי הסלטות שמבצע ואליד ג'ונבלאט, מנהיג הדרוזים בלבנון, עשוי לסחרר לוליין מקצועי. 
 

הם גם יודעים לדאוג לאחיהם באזור ולהפעיל את הממשלה לטובתם. רק לפני שנתיים בערך הפעיל הלובי הדרוזי לחץ כבד על ממשלת ישראל וצה"ל למנוע מהמורדים הסונים לכבוש את הכפר חאדר בצפון הרמה. חאדר הוא כפר אח לכפרים הדרוזים ברמה הישראלית ואכן, ישראל התערבה (בין השאר באמצעות הסעודים והאמריקאים) ומנעה את כיבוש חאדר. ההיגיון דאז היה שהדרוזים בשני הצדדים יזכרו לטובה את אותה עזרה. אני מהמר על כך שברגע שהצבא הסורי ישלוט בשטח, גם הדרוזים בישראל וגם בסוריה יישרו קו עם אסד. מסורת זו מסורת והישרדות זו הישרדות. 
 

ממשלה חכמה, במקום חזיונות שווא על יודן איבר אלס בצורת חוק לאום, הייתה הופכת את הדרוזים בישראל, באמצעות אחיהם בסוריה ולבנון, לראש חץ מגשר להסדרי רגיעה. במקום זה היא מחזירה אותם לסטטוס המזרח־תיכוני של הדרוזי בכל מדינה שהוא חי בה. אני איתכם כל זמן שאתם חזקים. אם תיפלו, תיפלו בלעדינו.