לא האמנתי שיום אחד אני אגיד את הדברים, אבל הנה אני אומר אותם. ההתבטאויות של הוריהם של שני החיילים שגופותיהם נשארו בשדה הקרב מעט חרגו לדעתי מן הראוי. בתחילה יכולתי עוד להבין שמתוך כאב, יש ונפלטות אמירות שונות וכואבות, ואין לשפוט אדם בצערו, אבל כעת, כשנשמעת הטענה שהרצל שאול ז”ל נפטר בגלל שהבטחות של ראש הממשלה לא קוימו, או כאשר הוריו של הדר גולדין ז”ל מתריסים כלפי בנימין נתניהו שמשום שהוא שלח את בנם לשדה הקרב - עליו מוטלת החובה, אישית, להחזירו, זאת, לדעתי, כבר חציית קו.
ואלה רק חלק מהאמירות שעושות את מסיבות העיתונאים שעורכות המשפחות, בעידוד גורמים פוליטיים אינטרסנטיים, לאירועים שאין להם הצדקה בעיניי; גם אם הכאב של ההורים השכולים מובן בהחלט. בכך, לטעמי, חברו הדוברים מטעם המשפחות הללו לגורמים ממחנה פוליטי מאוד מסוים שמבקש ליצור פה אנרכיה שלטונית; מה שעלול לגרום לדעתי לאנטגוניזם.
עם כל הכבוד הרב שיש לי למשפחות השכולות, הן לא צריכות לכפות מהלכים מדיניים שעלולים לסכן אזרחים שלא חטאו במאומה. אסונן בוודאי כבד, אבל אין בו כדי להתיר להן השמעת דברים אלו כלפי מי שבוודאי עושה ככל שניתן כדי שגופות בניהן יוחזרו. נתניהו, בן למשפחה שכולה, מי ששירת ביחידה מובחרת לא מעט שנים, בוודאי אינו מחזיק בכיסו את כרטיס השחרור של גופות החיילים. מי שניצב מולו הוא ארגון טרור מאוס, ולכן המאמצים הנעשים בעניין הזה הם כה מסובכים.
ועוד דבר: משפחות גולדין ושאול אינן מחזיקות בזכות וטו על המאמץ שנעשה כדי להגיע להבנה כלשהי עם חמאס; מהלך שימנע, אולי, מלחמה שעלולה לגרום להרבה הרוגים. האזרחים באזורים הסמוכים לרצועת עזה, וגם בערים רחוקות הרבה יותר, מצפים מן הממשלה לנהוג באחריות, והדרישה להתנות כל הסכם מהסוג הזה בהחזרת גופות החיילים - אינה במקום בעיניי.
מותר כמובן לבני המשפחות להפגין אכזבה וכעס, אבל על הממשלה מוטלת גם החובה לשקול שיקולים המתחייבים מן האופי של העימות מול מי שאינם חסים על חיי אזרחיהם. ומכל מקום, חובתה כלפי מיליוני אזרחים אינה נופלת מחובתה לטיפול בהחזרת גופות החיילים; עד שהשעה תהיה כשרה לכך. ואם מישהו מצפה שישראל תשחרר מאות מחבלים, שרובם ככולם צפויים לחזור למעגלי הטרור, אז טעות בידיו. מקרה גלעד שליט הזכיר לכולנו את רון ארד. ישראל נכשלה אז בחילוצו, ואף אחד לא רצה שהתרחיש הזה יחזור על עצמו. רון ארד נעלם לבלי שוב, והלקח נלמד היטב־היטב.
צר לי שמשפחות גולדין ושאול נגררות אחרי מסיתים פוליטיים אינטרסנטיים והופכות למעשה לכלי משחק בידי אלה שרוצים בניגוח השלטון הקיים. הן בוודאי יודעות שאין כל דרך להכריע את חמאס, או לאלצו לוותר על מה שהוא מחזיק בידו כקלף מיקוח. הן ללא ספק גם מבינות שראשי חמאס מתבוננים בלחץ הציבורי שהן מנסות לעורר וחוככים ידיים בהנאה. לבי עם מי ששכל בן בשדה הקרב, אבל מוחי לא מקבל חציית כל קו כלפי מי שלבו בוודאי אינו גס במצוקה שגורם השכול.