על ההשכלה המוזיקלית שלי אחראים כמה וכמה אנשים. הראשון הוא אבא שלי, שהושיב אותי עם ווקמן מאמריקה על הספה בבית הישן, כשמעט מאוד אנשים ידעו שיש דבר כזה. הוא הכניס לתוכו קסטה ואמר לי: "שבי ותשמעי את זה". עשיתי כדברו, ישבתי והקשבתי לזה. זו הייתה "סונטת אור ירח" של בטהובן, בביצועו של דניאל בארנבוים. כבר בפעם הראשונה, הלב שלי רעם כשהגעתי לפרק השני של אותה יצירה וידעתי: אני רוצה לנגן על פסנתר. הייתי רק בת 4.5, אבל ההורים שלי הבינו שהילדה רצינית, אז הם התחילו במיני־פסנתר, כלומר בפיאניקה, כלומר הכלאה של אקורדיון ננסי וכלי נשיפה.
ובכן, לפיאניקה, לא עלינו, יש נטייה להפיק צלילים לא מאוד נעימים, במיוחד אם מדובר בילדה בת 4.5 שמעולם לא ניגנה דבר. ההורים שלי, בתבונתם, הושיבו אותי על אדן החלון במרפסת הקומה הראשונה בבית הישן ואמרו לי: "תנגני, שכולם ייהנו, לא רק אנחנו". עשיתי כדברם. אחרי שנה וחצי הגיע הפסנתר האהוב הראשון שלי, ומשם הדרך לאקדמיה למוזיקה הייתה סלולה.
14 שנה נמשך הרומן. בשבתות, שמענו בבית את ELO, את הביטלס ואת המונקיז, את קליף ריצ'רד וכן הלאה. בימי חול, היינו שומעות, אמא שלי ואני, שירים עבריים, שהם בעצם שירים רוסיים, שהם בעצם שירי אדמה בדואיים שהמלחינים הישראלים הלבישו עליהם את מדי הצבא האדום. עם החברות שלי שמעתי להקות ישראליות. זו הייתה חגיגה של ממש כשיצא האלבום של משינה, וכולם התדפקו על דלתה של ר', בבקשה שתיתן להם להקשיב לקסטה.
ואז הגיע חבר מיוחד ויקר, שלימד אותי את כל מה שאני יודעת על רוק כבד, מטאל, טראש ונויז, ועוד כמה דברים שנשמעים כאילו מישהו נתקע במכונה מקולקלת והחליט להפוך את זה לתקליט.
אפשר להמשיך, אבל נדמה לי שהבהרתי את הנקודה. החיים זימנו ועודם מזמנים לאוזן וללב מפגשים עם צלילים שאפשר לאהוב יותר או פחות, אבל בגדול, תמיד יש מה ללמוד. זאת אומרת, זה מה שאני אמורה לחשוב, כאישה הגיונית. אבל הילד שלי, בן ה־16.5, העמיד אותי על טעותי. כבר סיפרתי לא אחת על מופע הנהמות היומי של שני המתבגרים של הבית. רמת התקשורת, איך נגיד, לא משהו. הכי קל להרים ידיים ולהגיד: "מי אתה ומה עשית לילד שלי", אבל דווקא השבוע יצא אחרת. שמעתי אותם מדברים על אביצ'י. "מי זה אביצ'י?", שאלתי. "עזבי, זה לא הסגנון שלך. את 'ים השיבולים'", אמר לי מתבגר א'.
המתבגרת המרדנית שבתוכי, זו שמסרבת להבין שמתבגרת היא לא, וכבר מזמן היא עברה לקטגוריית מזדקנת עד מבאישה, רצתה להגיד לו 'תודה ושלום', אבל היא לא עשתה כן. היא אמרה לו: "ואולי בכל זאת?". פה נפער סדק קטן שהיה התחלה של שיחה שלמה. הוא השמיע לי את Wake Me Up של מי שגיליתי שהיה מפיק ודי־ג'יי שוודי מצליח להפליא שמת בנסיבות משונות. אחר כך הוא שאל אותי אם שמעתי על הראפר XXXTentacion שנרצח ביריות. הודיתי שלא. צד אחד שבי אמר: "מה עכשיו, תקשיבי לראפ?", והצד השני אמר: "כן. זה הזמן". כך היה. ישבנו וראינו קליפ מקסים ונוגע ללב שהוא יצר לשיר Sad, ודיברנו על המוזיקה כגשר יציאה מעולם הפשע, עד שבא איזה מנוול וגדע לו את החיים.
***
"בוא נעשה ככה. שיר אני בוחרת, שיר אתה", הצעתי. ואיזו חגיגה זו הייתה: לד זפלין, מטאליקה, החברים של נטאשה, קווין, מאיר בנאי, טובה גרטנר, "בציר טוב", כולם באו לביקור אצלנו בסלון. מה אתם יודעים, הוא אפילו מצא קווי דמיון ליוצרים שהוא אוהב במיוחד. אחר כך הגיע תורו עם Kshmr, Martin Garrix, Deadmau5, Hardwell Bassjackers, Brooks, R3hab.
כשבשלה העת, היה נדמה לי שאפשר לעלות עוד מדרגה ביחסינו. אמרתי לו: "יש לי משהו מיוחד להשמיע לך". אחר כבוד השמעתי לו את "גוונים", אבל עם טוויסט מוזיקלי: זה לא היה בביצוע של הגבעטרון (שאני כמובן מתה עליהם), אלא בביצוע של להקת "השיבולים", חברי קיבוץ גבע שהשאירו את המלודיה ועיבדו את השיר עם גיטרות, דיסטורשן וכל מה שצריך כדי שהוא יהיה רוק.
התרווחתי על הספה, פשטתי רגליים קדימה ואמרתי לו: "נו, יפה, הא?", והוא הסתכל עלי ונהם: "עד כאן. אל תיסחפי".
קריאה ראשונה
לפני כמה עשורים, היה מדובר ב־4־5 אוטיסטים על כל 10,000 איש. כיום כבר מדובר בכך שאחד מכל כ־150 איש מאובחן כאוטיסט. באופן כללי, ייצוגו של האוטיזם בקולנוע ובטלוויזיה הוא פוטוגני: ד"ר טמפל גרנדין, האוטיסטית הכי מפורסמת באמריקה, כוכבת הסרט הנושא את שמה, היא אוטיסטית וחוקרת בעלי חיים מבריקה שזכתה לליהוק בדמות שחקנית יפהפייה. עומרי, הילד מ"פלפלים צהובים", הוא לא פחות מכובש לב, ועל דסטין הופמן מ"איש הגשם" הזכור לטוב, אין צורך להכביר מילים. אבל מה באמת קורה בחייו של אוטיסט?
ספר הקומיקס השני של דניאל עמית (21), קומיקסאי ומוזיקאי שאובחן בגיל שנתיים וחצי כאוטיסט, מנסה לספק את התשובות באופן בלתי אמצעי. באמצעות סצינות יומיומיות, פותח עמית באופן כובש לב ומפוכח צוהר לעולמו. הוא מספר על שדים ועל מפגשים מעברו המסרב להרפות, על התקפי החרדה הכרוכים בחיים ללא ויסות חושי, על ניסיונות להשתלב בחייה של קבוצה ועל תהליך הקבלה של עצמו, על חולשותיו ועל יתרונותיו. ספר נהדר להורים ולילדים שמחפשים תשובות לשאלות שבדרך כלל נוח להדוף.
"אוטיסטה 2 (סיפורים מחייו של אוטיסט)",
צייר וכתב: דניאל עמית, הוצאת "מיקה",
81 עמודים, מחיר: 84 שקלים
המלצתרבות
יש משהו במוזיקת הכליזמר שיוצר בחיבור בין הקלרנית, הכינור, הקונטרבס, כלי ההקשה והאקורדיון, ערבוביה בין עצב לשמחה. לצד מופעים של יהודה פוליקר, דוד דאור עם קובי אפללו ועוד עשרות אמנים והרכבי מוזיקת סול, ג'אז, מוזיקה צוענית, שירי נשמה וכמובן - מוזיקה יהודית מזרח־אירופית, יש גם פעילות מיוחדת לילדים החל מהשעה 18:00.
זה קורה בפסטיבל הכליזמרים הבינלאומי בצפת, הפותח את העשור הרביעי לפעילותו. לבמת הילדים ב"גן הקסום" יעלו אהרון קוטלר ומאיר אלמלם. קוטלר יפגין ביצועים ב"א יידישע קאפ - נגינה על כל דבר שזז", שאותה פיתח למקצוע של ממש וממנה נולדו "קונצ'רטו גרוסו למטאטא ותזמורת", הופעה עם בובות "אהרל'ה וחברים", והמופע "צלילים מהחלל". מאיר אלמלם, נגן כליזמר המשלב כמה כלי נגינה, יספר סיפורים חסידיים ויפעיל את הילדים בחידונים, פרסים ומופע קסמים.
פסטיבל הכליזמרים הבינלאומי בצפת, שלישי עד חמישי, 14־16 באוגוסט, מ־18:00 ועד 1:00 בלילה, מתאים לכל המשפחה, הכניסה חופשית, פרטים באתר האירוע