בקול ענות חלושה, ולקול רעמי הפיצוצים בגבול רצועת עזה, התקיימה בשבוע שעבר ישיבת פגרה של הכנסת כדי לדון בחוק הלאום. הדוברים הערבים השתלחו כדרכם במילים עוינות שרק דמוקרטיה “מתאבדת” יכולה להכילן. קדמה לישיבת הפגרה הזאת הפגנת הרבבות בכיכר רבין של בני המיעוט הדרוזי, וכעבור שבוע, במוצאי שבת, הפגנת האלפים של המגזר המוסלמי.
במיוחד למשמע דוברי הפגנת אש”ף בלב העיר העברית הגדולה, ההזדהות שהופגנה בראש חוצות עם “פלסטין”, הנפת דגלי האויב בלא מורא ודברי ההסתה בערבית ובעברית נגד ראש הממשלה, כאשר מתעלה מעל כולם האיש שלעתים עושה רושם שהפך את עיתון “הארץ” שבבעלותו לביטאון “פלסטין” - גבר הכורח שלא לוותר בנושא חוק הלאום.
מקבץ האירועים הללו הציף את שאלת הרוב והמיעוט בישראל במלוא חריפותה. רוב ומיעוט שנחלקים לסדרי גודל של 80% נגד 20%. בהרכבה הדמוגרפי, ישראל אינה מדינה יוצאת דופן. רבות המדינות שיש בהן אוכלוסיות רוב ומיעוט, שפה ראשית וכמה שפות משנה. ישראל יוצאת דופן בכך שאוכלוסיית הרוב בה היא למעשה מיעוט. ואכן, שוכחים אצלנו לעתים כי הרוב היהודי בישראל הוא מיעוט זעיר במרחב הענקי הסובב אותנו, שמורכב מאוכלוסייה ערבית מוסלמית במעגל הראשון, ואוכלוסייה לא ערבית, אך מוסלמית, במעגל השני. שישה מיליון אזרחיה היהודים של ישראל הם כטיפה באוקיינוס בן מאות מיליוני
מוסלמים המקיף אותה.
המיעוט המוסלמי בישראל, כמעט שני מיליון אזרחים, מחובר בנפשו ובתרבותו לרוב המוסלמי סביב. אלמלא עובדה זו, ללא ספק ההזדהות שלהם עם המדינה שבה הם מהווים מיעוט הייתה איתנה יותר. אבל ערביי ישראל, ערביי 48’, שנהנים מכל הטוב שמשפיעה עליהם המדינה היהודית, פוזלים ברוחם אל מעבר לגבולותיה. יש בהם הרואים עצמם יותר כפלסטינים מאשר ישראלים.
הייצוג הפרלמנטרי שבחרו להם ערביי ישראל בכנסת מבטא שוב ושוב שאיפות לאומניות פלסטיניות בדלניות. ח”כ ג’מאל זחאלקה, למשל, אינו מהסס להניף כרזה שבה נראה דגל פלסטין המכסה את כל שטח ישראל. ח”כ חנין זועבי מנצלת כל במה וכל הזדמנות כדי להילחם בישות הציונית שנואת נפשה, שממנה היא מתפרנסת.
בפועל ישראל נוהגת כראוי באוכלוסיית המיעוט שבתוכה. הם אזרחים שווים לכל דבר, ואולי אף יותר מכך. מצד שני, עליה לוודא שלא יתחברו אל אחיהם לאמונה שמבחוץ בפעולות חתרניות. ייאמר לזכות ערביי ישראל כי בדרך כלל לא נקטו פעולות איבה, בעת שמדינתם נאבקה בצבאות ערב ובארגוני הטרור.
זוהי תמונת המצב בתוככי המדינה פנימה. ואולם כאמור, ישראל תופסת חלק זעיר מטריטוריה ענקית שמשתרעת מהאוקיינוס האטלנטי במערב ועדי מרכז אסיה במזרח. מיעוט יהודי עצמאי בתוך אזור עוין עצום, שרובו ככולו ערבי אסלאמי - תמונת מצב גיאו־פוליטית שנוח למבקרי ישראל להתעלם ממנה.
בתעמולה הארסית נגדה, ישראל מוצגת שוב ושוב בעולם כ”גוליית” שרומס את הזכויות הלאומיות, הן של המיעוטים הלא יהודים בתוכה והן של הערבים הפלסטינים ב”שטחים הכבושים”, ולא כמדינת מיעוט בעצמה, שחייבת לעמוד יום־יום על משמר ביטחונה מבית ומחוץ.
אם חפצת חיים היא, על ישראל לדאוג שלא יגבר בידודה. שלא תקום על גבולה מדינה ערבית נוספת, קרי מדינה פלסטינית בארץ ישראל, שתתווסף לעשרות המדינות הערביות הקיימות, כולל מדינת עזה, ושלא תיהפך בעצמה למדינת כל אזרחיה. ולכן אין לצמצם את שאלת הרוב והמיעוט לתחומיה בלבד. יש לדון בה בעיקר בהקשר המזרח־תיכוני כולו, שלפיו הערבים הם הרוב והיהודים הם המיעוט.
המיעוט הערבי בישראל רווה עושר ואושר, בדיוק על פי חזונו של ז’בוטינסקי. בניגוד למה שמנסים לתאר במסולף, הוא כלל אינו מאוים על ידי הרוב היהודי, לא לפני החקיקה ולא לאחריה. לעומת זאת, המיעוט היהודי במרחב הערבי חי תחת איום תמידי.
כידוע, הערבים יכולים להרשות לעצמם תבוסה אחר תבוסה. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה אפילו תבוסה אחת. לאור כל זאת, יש הצדקה מיוחדת לחקיקת חוק הלאום, על אפם ועל חמתם של המסיתים המקצועיים בכיכר, בתקשורת ומעל בימת הכנסת. ההפגנות יישכחו עד מהרה, ואילו החוק יתקבע כלשונו ולא יפגע בשוויון הקיים של כלל אזרחי ישראל, שבא לידי ביטוי בכל מערכות החיים. מדינת לאום יהודית אחת נגד 20 ויותר מדינות לאום ערביות – היש משוואה מוצדקת מזו?