מדיניות ההפרד ומשול של נתניהו ביחס לעזה ולגדה המערבית נחלה כישלון חרוץ. במשך שנים התעלמה ישראל מהצעות לשיחות מדיניות ובחרה לבודד את עזה כלכלית ומדינית באמצעות מצור, פן ישות פלסטינית מאוחדת תקרום עור וגידים. מרוב שהתמיד נתניהו בסירובו לדבר עם אבו מאזן, סופו שנאלץ להתדיין ולהתפשר עם חמאס; תנועה שאינה יודעת שובע בימים אלו בניסיונותיה להוריד את ישראל, המעצמה האזורית, על הברכיים; תנועה שלא רק שהימין נכשל להכחידה, קרנה רק עולה ועולה בעיני העם הפלסטיני, ואולי אף בעיני כמה ממדינות ערב; תנועה שלאט אך בנחישות מקבלת לגיטימציה בינלאומית.
ישראל כיום עסוקה בהתלבטות טקטית: כיצד להשיג הפוגה ארוכה מול חמאס. האם באמצעות עזרה הומניטרית והקלת מצוקת החיים בעזה או להפך, בהגברת הלחץ הכלכלי? כך או אחרת, הממשלה יושבת על הגדר, מנסה להרוויח עוד ועוד זמן ולהימנע מהכרעות אמיתיות. בחסות הסכסוך בין פת”ח לחמאס, סכסוך בין פלגים המלווה כמעט כל תנועה לאומית בהתהוותה, מנסה ישראל לתקוע טריז בשאיפות הלאומיות של הפלסטינים.
אלא שבינתיים שאיפות אלו אינן נעלמות, חמאס מתעצמת ציבורית והזירה הבינלאומית מפנה את האשמה למצוקת התושבים העזתים כלפי ישראל. עוד חשוב לזכור כי למרות הקרע הפוליטי והמרחק הגיאוגרפי, היחסים בין רמאללה לעזה שרירים וקיימים באמצעות הכלכלה, באמצעות קשרי משפחות ובאמצעותו של חלום לאומי משותף.
הימין הקיצוני קורא לכבוש את הרצועה, לחסל את חמאס ולשוב לשלוט בכשני מיליון פלסטינים. זה תסריט שביבי לעולם לא יאמץ, ובצדק. ראשית, משום שהדבר כרוך בכניסה קרקעית ובמחיר חייהם של חיילים רבים, ושנית, משום שגם הוא יודע שלישראל אין מה לחפש בעזה. ראשי השמאל מצדם מכוונים לפתרונות של משא ומתן עם הרשות, תוך שילוב מנופים בינלאומיים לשיקום הרצועה וחתירה להקמת מדינה פלסטינית. כל זאת, כך טוענת יו”ר האופוזיציה ציפי לבני בפוסט שפרסמה בעמוד הפייסבוק שלה, תוך סילוק חמאס.
אלא שכדאי להסתכל למציאות בעיניים: לא הימין ולא השמאל באמת מסוגלים להכחיד את חמאס. לא בדרכים צבאיות (מחיר יקר מדי) ולא בדרכים מדיניות. בניגוד למה שטוענת לבני, קשה לראות תסריט שבו כוח ערבי סולל את הדרך לאבו מאזן להיכנס לגדה ולתפוס לחלוטין את מקום חמאס. חמאס, למרות הדיכוי שהיא מפעילה, היא תנועה דתית עממית שנטועה בלבותיהם של פלסטינים רבים. מעבר לכך, היא מחזיקה בנשק ולא תתפרק ממנו במהרה. הסכסוך בינה לבין הרשות לא יכול להסתיים בהכרעה סופית שלה, אלא בשילובה בשלטון מדינה פלסטינית עתידית.
איש כיום מאזרחי ישראל אינו יודע לאן מנווטת ספינת הסכסוך. הסדרה ארוכת טווח שנתניהו חותר אליה כרוכה בכספים רבים שיגיעו מגורמים בינלאומיים לידי
חמאס ויחזקו את שליטתו. זו העברה שלא תתאפשר מעל ראשו של אבו מאזן, ולכן הסיכוי שתצא אל הפועל קלוש. הסדרה קצרת טווח הנה, כפי שלמדנו, שברירית. בסופו של יום, רק משא ומתן מדיני ישראלי־פלסטיני בסיוע בינלאומי, ותוך יישוב הסכסוך הפנים־פלסטיני, הוא התרופה האמיתית. ומכל מקום, בכל דרך שישראל תבחר, חמאס תהיה חלק מהמשוואה.