אם יש לכם כמה שקלים פנויים, טוב תעשו אם תשקיעו אותם ב"מאמא מיה 2", סרט ההמשך לפנטזיה היוונית ההיא, לקול צלילי הקסם של להקת אבבא.
כדי שלא להטעות את הציבור, אומר מיד: מדובר בסרט רע לתפארת, בעיקר מבחינת העלילה - שדי בה כדי להוציא לתסריטאים צו הרחקה ממקלדת. רק שלמרות מגרעותיו הרבות, ובאופן ביזארי אפילו בגללן, מדובר באחד הסרטים הכי כיפיים שתוכלו לראות על המסך הקיץ: מעין "מופע הקולנוע של רוקי", רק בלי הקטע הקינקי והאפל (ההשוואה אינה מקרית, אבל על כך בהמשך). מיד אסביר איך מוצא עצמו זכר־אדם בוגר באולם הקולנוע אל מול "מאמה מיה HERE WE GO AGAIN", אבל קודם לכן, קצת על ההיסטוריה הפרטית שלי עם להקת אבבא.
כשהחל טעמי המוזיקלי להתפתח מעל לסוגה העילית של שירי ילדים, כללו הלהיטים ברדיו את "סיפורי פוגי" של להקת כוורת, ומעט אחר כך גם את צביקה פיק עם "אהבה בסוף הקיץ" (האוהבים הצעירים) ואריאל זילבר שסחף מדינה שלמה לצלילי "רוצי שמוליק". מוזיקה לועזית הכרתי מעט פחות, אבל אבבא כבר הייתה שם, מתחברת אצלי אסוציאטיבית לאבא שלי, אבל גם לאבא גינדין המיתולוגי מהפועל חיפה (לימים הסתבר שלא הגינו נכון את שמו, אלא שבחיפה והקריות הוא יישאר אבא לתמיד), ואולי גם לשר החוץ המיתולוגי לא פחות, אבא אבן.
"מאני מאני" היה אחד השירים הראשונים שאת מילותיהם ידעתי לשיר באנגלית עם לא מעט טעויות, ולקראת השירים המאוחרים יותר כבר הייתי מעריץ, עם תקליט שאותו שמעתי שוב ושוב (לצד כמה מהקלאסיקות של בוני אם), מתגאה בכך שאני מכיר גם את השירים הפחות מוכרים. מהר מאוד התפתח טעמי המוזיקלי משם והלאה, ובערך כשהלהקה השוודית הוציאה את "גיב מי, גיב מי, גיב מי", התחלתי כבר את מסע הקסם המסתורי שלי עם הביטלס (ג'ון לנון בדיוק נרצח, ובמותו ציווה לי את המוזיקה שלו). בשנים הבאות הפכה אבבא, בין יתר נופי ילדותי (כמו המערך למשל), לנוסטלגיה בניחוח סבנטיז, אבל אני שמרתי לה פינה בלבי, גם כשלאהוב את שיריה הפך סממן גאה מובהק, שני רק לחיבה לבי ג'יז.
כשהסברתי לבן שאבבא היא כמו חולצה ורודה לגבר
הג'וניור, שיצא לחופשה מהצבא, בחר ללכת לאיזו מסיבת בריכה במקום לסור עמנו לקולנוע. לך תבין בחור בן 19 שמעדיף לשתות משהו תוך כדי שיחה עם מישהי בבגד ים מחמיא, מאשר לבלות ביומית עם אביו ושתי אחיותיו. לשווא הסברתי לו שאבבא היא כמו חולצה ורודה לגבר: כדי לאהוב אותה בגלוי, אתה צריך רק להיות מספיק בטוח בגבריות שלך (וחסר טעם אופנתי לחלוטין). לא עזר.
כך התיישבנו שלושתנו - בת ה־23, בת ה־13 ואביהן - בקולנוע, והקסם החל. לא בכדי הזכרתי את "מופע הקולנוע של רוקי" שלהקרנות שלו נהגו הצופים להגיע מאופרים, עם אביזרים כמו אורז, נרות ועיתונים. גם לסרט הזה הגיעו צופים כדי לצחוק במקומות הנכונים, למחוא כפיים, ובעיקר כדי לשיר בציבור. ממש כמו הסרט עצמו, זאת הייתה חוויה סחית לגמרי, של פופקורן ושייקים, לא של דרינקים ושאכטות, של אהבה כמו בסרטים על רקע המפרצים הכחולים של איי יוון. מלודרמה סכרינית עם סוכריות צבעוניות מעל, אבל כזאת שגורמת לכולם לחייך.
וזה לא שאין רגעים בסרט, כמו לילי ג'יימס היפה (כמריל סטריפ הצעירה. האגדה ההוליוודית עצמה מופיעה בסרט רק כאורחת) או אמנדה סייפריד המרגשת - ואם נדמה למישהו שאני מתפעל בעיקר מנשים צעירות ויפות, אז ראשית, הוא צודק, ושנית, כדאי לדעת שאם בכל זאת יש בדל של מסר חברתי בקולאז' הצבעוני הזה, הרי הוא רק בזה שהגברים הם בעיקר טיפשים, מאוהבים וחתיכים, והם נזללים לתיאבון על ידי נשים משוחררות, דעתניות וחזקות.
ויש גם את הדקות של שר, כאמא של סטריפ. מלכת הניתוחים הפלסטיים זנחה את התלתלים המפורסמים לטובת מראה בסגנון ליידי גאגא, היא מתוחה באופן קריפי ביחס ל־72 שנותיה (הפנים שלה נראות כאילו קעקע מישהו עיניים על ישבן של תינוק) והדקות שבהן היא שרה הן הקטע המפחיד היחיד בסרט, שבסך הכל מתאים לכל המשפחה.
הסרט הזה בא כל כך בטוב, עד שגבר אחד, שביום בהיר יכול לראות את ה־49 מתקרב, נטש בשלב מסוים את הצפייה ואת הפופקורן, הביט בשתי בנותיו, על פניהן חיוך כמו בפעם הראשונה שבה לקח אותן לראות סרט מצויר, וחשב שבטח עשה גם משהו טוב בחייו, אם זכה לרגע שמתוק ממנו לא יכול היה לדמיין, אפילו בימים שבהם ללהקה ולשחקן הכדורגל האהובים עליו היה אותו שם פרטי.