תותים

ביום ההוא נדמה הארץ. ארבעה ענני אפר ועוד שני ענני אבק יצאו מן האדמה ועלו אט־אט מעלה. ארובות הייצור חדלו מעישונן, שלדי אוטובוסים נחו על הכבישים הסדוקים, שברי זכוכיות של חלונות ראווה פוזרו על הרצפה ובובות התצוגה של חנויות הביגוד איבדו מאיבריהן.

מהבתים לא נשמע בכי, לא קול צרחה ולא תחנוני עזרה. שקט איתן שרר בארץ, כמעט שום חיות לא נשארה בה. זקני העם הזהירו שיום כזה עלול לבוא, אבל הצעירים הביטו בפניהם וצחקו, שלא לומר לגלגלו. השפילו הזקנים את ראשם ושבו אל בתי האבות. בארץ כמו זאת, אנשים התחננו מדי חודש לפת לחם, למעט תרופות שיחזקו את מה שעוד מעט יתפורר.

גם בלי אותם הזקנים יודעי הדבר היה קל להבחין שתבוא המכה הארורה. זו ארץ קטנה, מוקפת בשוחרי מדון, איילה יפה מוקפת בזאבים רעבים. בפעם הראשונה תצליח לברוח; בפעם השנייה גם כן; בפעם השלישית תשטה בהם בתחבולות; ברביעית תאיים עליהם במלחמה; אבל בחמישית סביר שכבר יתפסו אותה, אולי עוד הרבה לפני כן.

יומיים לפני האגרוף שהכה בארץ, הוזהרו אנשיה הנהנתנים. הם התבקשו לחדול לרגע מקניותיהם, מארגון מסיבות העצמאות, מחופשותיהם, ולהקשיב: אויביהם מתקרבים, הם על הגדרות, עלינו להתאגד! אבל בגלל זחיחותם וה"יהיה בסדר", שגרת יומם לא הופרעה.

בבוקר שבת, בקטיף תותים בצפונה של הארץ הנוטפת פרי ודבש, קשרה אם צעירה את תינוקה קרוב אליה. היא ליפפה סרט בד סביב רגליו, מאחורי ראשו ובין ידיו - וחיזקה מאחורי גבה. עוד כשהייתה בהריון קראה באחד המגזינים שטוב שבשנתו הראשונה יהיה היילוד צמוד כמה שיותר לאמו. החיידקים של גופה, החסין כמעט בפני כל חולי, נדבקים בעורו הבוסרי והופכים אוטומטית לשומרי בריאותו.

כך עשתה, נמנעת מהמחשבה מה יקרה כשיחלפו השנים ויגדל הקטן, האם תוכל לרופף את הקשר ולתת לו לעמוד בזכות עצמו? האם תוכל לעמוד היא, בלי ריח פדחתו וטיפות רוקו על ידיה?

"עכשיו נקטוף תותים", אמרה לו, "נכניס אותם אל הסל. ככה, אתה רואה?". שלפה אחד והכניסה אל הסל, מבלי להפרידו מהעלה שצמח מעליו. מאדמתו עקרה אותו, היא לא תיתן לתות לבכות פעמיים. "ובבית, ילד שלי, בבית אכין לך ריבה טעימה־טעימה".

התינוק נענע את רגליו בשמחה. סביר שלא הבין מילה וחצי מילה ממה שאמרה אמו, ובכל זאת, הירוק מסביבו, השטח הגדול הזר לעיניו - שבימים רגילים חוזות רק בבניינים גבוהים ובקוביות צבעוניות בגן - עוררו בו חדוות ילדות. הוא צמצם את עיניו, קרני השמש סנוורו אותו, אבל הוא לא בכה ולא רטן. התותים הנקטפים מוכנסים אל הסל, באפו ריחה המוכר והמשכר של אמו, ובאוזניו מנגינה שבקעה מגרונה. ומכל 350 הימים שבהם חי, זה, בלי ספק, היה המשמעותי ביותר.

כשהתמלא הסל החליטה האם לשוב על עקבותיה. "עכשיו הביתה, אגוז שלי", אמרה לו, הפנתה את גבה אל מושבת הקטיף והלכה לשלם בעבור התותים, בדרך חזרה אל העיר.

וכך הלכו הם דקה, אולי שתיים. היא שרה לו והוא מחייך ומגיר רוק. ופתאום צל גדול מעל שניהם. היא שואלת: "כבר חשיכה? כמה זמן היינו פה?". והנה רעש חזק עד מאוד, מחריש אוזניים. נחרד התינוק מהקיצון אל הקיצון ולרגע שותק. וכשמרגיש את הלמות לבה של אמו ואת הליכתה ההופכת פתאום למואצת, פותח פיו ובוכה בכי חזק של פחד, אימה ואי־ודאות.

מטוס קרב ענק חולף מעליהם. נדמה לה שאם הייתה קופצת קפיצה קטנה, יכולה הייתה בקלות לגעת בו. היא מתכופפת ובידיה מגוננת על ראשו של תינוקה. המטוס נעלם ועמו הרעש. השקט חוזר אל השדה, ורק בכי הילד נשמע. "לא, לא, לא, זה רק תרגיל, אל תפחד, זה מטוס! בשמיים!". אבל הוא ממשיך לבכות, כמו אוזניו שומעות משהו שעדיין לא הגיע לאוזניה. והנה שוב צל המכניע את קרני השמש ושוב רעש מחריש ועוד מטוס, הפעם בצבע אחר לגמרי, חולף מעליהם במהירות. ועוד הפעם היא לא מתכופפת אלא מסתובבת לאחור, לראות עוד כמה מטוסים נשארו עד שיסתיים הסיוט הזה ויתאפשר לה להגיע אל מכוניתה בבטחה. אבל האם קופאת במקומה כשהיא מבחינה שמטוסים רבים בדרכם אל ארצה, אל ביתה, אל משפחתה.

באינסטינקט של רגע היא מפילה את הסל מידיה ונשכבת עם תינוקה הבוכה על האדמה, עוצרת עצמה מלברוח אל מקום בטוח. בכתבה ההיא, על החיידקים, נכתב גם שאין לתינוק חדר מוגן יותר מגופה של אמו. מכאן שאם רע מתרחש, יישאר הוא צמוד אליה, כאן, בשדה הפתוח.

***

והזהירו אותם גם שיחדלו משנאת החינם והזר - פן תחשך הארץ לתמיד. ואף על פי כן המשיכו בשגרת חייהם ובמרוצם אחר הבצע והאגו. מטוסים־מטוסים חלפו מעליהם והשליכו פצצות עם ציורי פרצופים מחייכים על מטות המפלגות שלהם, על השמאל ועל הימין. אותה הפצצה, עם אותם חומרי הנפץ ובאותו המשקל.

משם עברו אל אצטדיוני הכדורגל והשמידו את כל היציעים של כל הקבוצות. ואז אל האליטות היפות: פצצות שורקות בין בניינים חדשים, בתוך בריכות מפוארות, ודפי ספרי פילוסופיה ותרבות מגבירים את פעולת אבק השריפה.

והפריפריות הזועמות, אך העייפות והמורגלות, הספיקו ללחוש תפילה לשלום כולם רגע לפני שנחת הטיל והשמיד את כל מה שנתן הפיס ואת כל מה שהצליחו לבנות בעצמן. וכך גם גני הילדים, בתי הספר ובתי החולים, שרגע אחרי שפגע בהם הטיל לא ניתן היה לזהות מה היא מחלקה פרטית ומה היא ציבורית. בתי הכנסת, הכנסיות והמסגדים, כולם. המטוסים לא הפלו בין אנשי השלום לבין צמאי המלחמה, הם באו במטרה אחת ואותה קידשו.

***

כשחלף האחרון שבהם מעל שדה התותים, הבחין בשמלה, בסל תותים מלא וברגלי תינוק מבצבצות. רגע לפני שלחץ על הכפתור האדום שישלח את הטיל, נשך הטייס את שפתיו ואל השדה הוריד סולם. "בואי", קרא ברמקול הגדול, "אני בן עמך, ואנחנו דוברים את אותה השפה".

התינוק חדל לבכות. אמו נעמדה, ניקתה את ראשו ונשקה לו: "הם שלנו, אל תדאג, מיד נהיה בבית". היא עלתה אל הסולם, לא לפני שהכניסה את ראשה בין ידיות סל התותים.

ולא ננשכה האיילה על ידי אותם זאבים רעבים אלא על ידי איילים דומים לה. אבל אלה דווקא כן נתנו לה את זכות הגסיסה, וכששאלה מדממת "למה?", ענו לה, "כי אם לא, היו אלו אנחנו".

וביום ההוא נדמה הארץ הישנה, מלאת הזעם, האיבה וקידוש השכול, ונחגגה עצמאותה של הארץ החדשה, מלאת השמחה, הכבוד, הסוציאליזם והאושר. ובחגה הראשון עלו זקניה על הבמה והדליקו משואה גדולה בזכות הדור הבונה. ובקהל המצומצם נשמע קול צחוק מתגלגל של תינוק, פניו מלאות בשאריות ריבה ועיניו זוהרות. כן, אין ספק, היום ההוא היה הטוב בחייו.