האמת העגומה היא שקשה מאוד בימינו לעשות הבחנה חדה, חד־משמעית, בין צורכי ביטחון וצורכי פוליטיקה. זו סיבה מרכזית להסתבכות, או חוסר הבהירות, או תקראו לזה איך שתרצו, בקבלת אורחים בשדה התעופה בן־גוריון. לישראל בא אורח. הוא מתכוון לעשות קצת בלגן – נאמר, לצאת להפגנה בחברון. נקבל אותו? אפשר לומר: הפגנה בחברון היא הבעת עמדה פוליטית, לא עילה לפסול כניסה, או לחקור, או לעכב. אפשר לומר: הפגנה בחברון מתסיסה את השטח, מעסיקה את חיילי צה”ל, עניין ביטחוני מובהק. עילה לפסול כניסה, או לפחות להזהיר.
בשבועות האחרונים עלו לכותרות כמה מקרים של נכנסים מחו”ל שעוכבו בשדה לתשאולים שכללו, לעדותם, גם שאלות על יחסם לראש הממשלה או לחרם על ישראל. אלה שאלות שנשמעות פוליטיות, אך מטרתן יכולה להיות טקטית: לגרור את הנחקר לאמירות שיחשפו את כוונתו האמיתית בביקור. המעוכבים היו כולם אנשי שמאל, שהאשימו את ישראל בפוליטיזציה של הליך הכניסה, ואז מיהרו לעשות בעצמם פוליטיזציה של הליך הכניסה. כצפוי, הצטרפו אליהם כמה ח”כים. כצפוי, התפתח שיח ער ברשתות, שהיה - לא כך תמיד? - ענייני ורציני.
את הליך הבידוק בנתב”ג אין טעם לברר ברשתות החברתיות. צריך לברר אותו בדיסקרטיות, ברצינות. ציפי לבני אומנם חטאה בהתלהמות קלה כאשר התייחסה לעיכובו של העיתונאי פיטר ביינרט (“בלתי נסבל... אין גבול”), אך הצעתה המעשית הייתה נכונה: להעביר את הנושא לבחינה של ועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון. הוועדה תוכל לשאול – איננו יודעים את התשובה, מלבד הטענה הסתמית שהייתה “טעות” – מדוע הוחלט לעכב את ביינרט. הוועדה תוכל לברר – איננו מכירים את הפרטים, ולא בטוח שצריך שנכיר אותם – מדוע הוחלט לעכב פעילי שמאל אחרים בשבועות האחרונים. ייתכן שמדובר בהתלהבות יתר של כוחות הביטחון, ייתכן שמדובר בנוהל סביר שפה ושם נופלות בו תקלות.
שתי שאלות דורשות בירור בנוגע לנוהל העיכוב והבדיקה בנתב”ג. הראשונה היא שאלה של תדמית: מה עושים העיכובים האלה למעמדה של ישראל בעולם, והאם הרווח הגלום בהם שווה בנזקם. ברור לגמרי שכבר עכשיו העיכובים עצמם הפכו לנשק בידי מנגחי ישראל. צריך לשקלל את הניגוח הצפוי לשיקולי העלות והתועלת.
השנייה היא שאלה של מהות: כיצד מגדירים סיכון שמצדיק עיכוב. האם אדם שצפוי להשתתף בהפגנה כלשהי יהיה מנוע כניסה. האם אדם שצפוי להשתתף בהפגנה אלימה. האם כל מי שנכנס כדי להשתתף בפעילות פוליטית. האם גם מי שיש לו בתיק חולצה שכתוב עליה “הלאה הכיבוש”, או “לבטל את הרבנות הראשית”.
זאת השאלה שקשה להשיב עליה, משום שאת המונח “סיכון” יפרשו אזרחים שונים בדרכים שונות, שאינן מנותקות – ולא יכולות להיות – מעמדה פוליטית. בעיניי, מי שפועל לקידום חרם על ישראל, פועל למעשה לערעור ביטחונה, ועל כן ישראל צריכה למנוע כניסה שלו. אבל יש לא מעט ישראלים שירגישו אחרת – שמי שפועל לקידום החרם פועל להצלת ישראל מאיוולת הכיבוש, ועל כן צריך לקבל אותו בפרחים. בעיניי, מי שנכנס לישראל כדי להפגין, אם אינו אזרח ישראלי, צריך להישאר בחוץ. בעיני ישראלים אחרים, מי שנכנס לישראל כדי להפגין הוא אורח רצוי המגלה אכפתיות ומעורבות.
על כל זה צריך להוסיף רכיב שאין להתחמק ממנו. חלק ניכר מהנכנסים והמעוכבים הם יהודים, שיש להם תחושת בית, ואולי אחריות, ואולי מידה של שותפות במדינה היהודית. אם הם שותפים, מדוע יימנע מהם להביע דעה, או להפגין, או לפעול. נאמר - לצאת להפגנה של נשות הכותל, או לשלוח מצרכים לילדי עזה. ומצד שני, גם הם, בכל זאת, אורחים. כך שצריך להיות גבול למה שישראל צריכה לאפשר להם. איפה הגבול? זה מה שצריך לקבוע. בהליך דיסקרטי, ענייני ומסודר, נקי ככל האפשר - ומתוך ידיעה שאי אפשר שיהיה נקי לגמרי - משיקולים פוליטיים.