ביום שני הקרוב יצוינו בקול ענות חלושה 25 שנה להסכמי אוסלו. לפי התוכניות של אדריכלי ההסכם היינו צריכים לחגוג היום במזרח תיכון חדש עם אחינו או בני דודינו, שאת ידיהם לחצנו על מדשאות הבית הלבן. "המזרח התיכון בעוד שנה יהיה חדש לחלוטין והוא יהיה אזור של גבולות פתוחים ושיתוף פעולה", אמר השר דאז לאיכות הסביבה יוסי שריד המנוח. ד"ר יוסי ביילין, האדריכל הראשי של ההסכמים, אמר אז בביטחון: "אנו יכולים להגיע תוך מספר חודשים, לא שנים, להסכם שלום כולל במזרח התיכון".
אז איפה חתונת הכסף של השאיפה המשותפת לשלום, להתפתחות ולקִדמה? הרי אלה האינטרסים המשותפים שהביאו את הצדדים להסכם שלום, לא? לא. אנחנו לא חוגגים 25 שנה להסכמי אוסלו כי לא רק שנציגינו במו"מ לא קראו בין השורות, הם סירבו אפילו לקרוא את השורות עצמן, את הכתובת המגואלת בדם יהודים שכתב יאסר ערפאת עצמו על הקיר. עוד ביום החתימה על הסכם אוסלו פרסם ערפאת ראיון מוקלט שבו הרגיע את בני עמו והסביר להם כי מדובר רק בשלב בדרך הג'יהאד. ואכן, מאז נרצחו ונפצעו מאות ישראלים בפיגועי טרור שיצאו תחת ידי המחבלים.
איך זה קרה? האם חזון השלום והשאיפה אליו אינה משותפת ליהודים וערבים כאחד? התשובה בדוח מבקר המדינה שפורסם שלשום: אזרחי ישראל הערבים מעורבים פי שניים בעבירות אלימות ובתיקי רצח פי שניים וחצי. כפרטים, כאינדיבידואלים, בוודאי שיש המון ערבים שוחרי שלום, אנשים טובים שכל מה שהם מבקשים זה להתפתח, להתקדם, לבנות וליצור. הם התקווה שלנו וצריך לפתח ולטפח איתם שכנות טובה. אבל כחברה? זה לא פוליטקלי־קורקט לומר, אבל החברה הערבית בבעיה קשה.
יש משפט בערבית שאומר כי אתה לא יכול לתת מה שאין לך. ובאמת, לפלסטינים אין שלום לתת לנו, כי החתירה לשלום ולשגשוג אינה טבועה בתרבות הערבית־מוסלמית. די להביט סביב. בסוריה מתחולל רצח עם. במצרים, ובעיקר בסיני, הריבונות בפועל בידי כנופיות טרור אכזריות. באיראן, ששליטיה חומסים את עמה, אין שקט לאזרחים. כך גם בין הפלסטינים לבין עצמם, בין החמאס לפת"ח, ואפילו בין פלגים שונים במה שהם מכנים "מדרום הגדה לצפונה". אז איך הם יתנו לנו את השלום שאין להם?
ציביליזציה שיש בה עדיין עריפת ראשים, רצח על מה שמכונה "כבוד המשפחה", אונס ככלי נשק (כפי שפורסם השבוע על המקרה המזעזע של הפוליטיקאית ההולנדית שעברה אונס קבוצתי כדי להשתיק אותה במאבקה נגד המהגרים בהולנד, והתאבדה לאחר מכן), היא ציביליזציה חולה. ולכן אולי אפשר לחתום היום על הסכם אד־הוק קטן עם החמאס כדי למשוך זמן, אבל להישען על המילה שלהם זה שוב להתעלם מכתובת הדמים שעל הקיר. 25 שנה אחרי אוסלו אנחנו כבר אמורים להבין את זה.
# # #
אז למה אני בכל זאת אופטימית? בגלל פרשת השבוע. המקרא עושה קשר מוחלט בין המוסריות של החברה לבין היכולת להיאחז בארץ הזאת. וכך נכתב בפרשת השבוע, פרשת שופטים: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ, וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף, לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".
החברה הישראלית, שבה שופט ערבי בן מיעוטים הכניס נשיא מדינה יהודי לכלא בעוון אונס, היא החברה המוסרית יותר, ומכוח זה היא תזכה גם לרשת את הארץ וגם - אם תשכיל לעמוד על שלה ולא להתעלם מהמציאות המזרח־תיכונית כפי שעשו אדריכלי אוסלו - להגיע בסופו של דבר לשכנות טובה עם אלה משכניה שרוצים באמת לחיות חיים טובים לצדנו.