קשה לחזות אם "ההסדרה הקטנה" שאליה הגיעו ישראל וחמאס אכן תחזיק מעמד. המכשולים בדרך להשגת שקט לאורך זמן הם גדולים ומורכבים, ואינם תלויים רק בישראל. למערכת היחסים המורכבת בין הרשות הפלסטינית לחמאס צפויה להיות השפעה על המצב הביטחוני בדרום. כבר ראינו בעבר שהעימותים הפנימיים מובילים לשחרור שסתומי ההסלמה לכיוונה של ישראל.
בימים הקרובים יהיו גם מרחבי הטעות של הדרגים הטקטיים בשטח קטנים מאוד. פיגוע של אחד מארגוני הטרור שברצועה, חוסר הבנה או טעות מבצעית - יכולים לשנות את המצב בתוך שעות בודדות. הימים הקרובים יצביעו על הכיוון. לעימותים השבועיים על הגדר עשויה להיות השפעה מכרעת. זוהי הסדרה שבסיס יציבותה צר במיוחד, אך יש לה גם פוטנציאל לשרוד את המהמורות שצפויות לה בדרך.
ראש הממשלה אינו רואה תכלית מדינית ביציאה למבצע צבאי ברצועת עזה. בשיתוף שר הביטחון וצמרת צה"ל הוא מנהל מדיניות של הפעלת כוח מהמתונות ביותר בעשור האחרון. מדיניות איפוק זו כוללת הימנעות מהריגת מחבלים כפעולת תגובה לאירוע טרור מהרצועה, והתמקדות ביעדי תשתית של חמאס כדי לא להגיע לסבב הסלמה נוסף. אימוץ דפוס פעולה זה, גם לאחר ירי של עשרות רקטות, בא מתוך תפיסה שהרוגים פלסטינים בעזה יובילו לעימות רחב יותר.
כך נוצר מצב מוזר, שמצד אחד שר הביטחון אביגדור ליברמן ממנף את מספר הנפגעים הגבוה שהיה לחמאס בחודשים האחרונים, בעיקר באירועי הגדר, שהם אירועים סמי-צבאיים. אבל בפועל, כשמתפתחים סבבי הסלמה הכוללים ירי רקטות ותגובות של חיל האוויר, צה"ל פועל רק נגד יעדי תשתית ונמנע מלפגוע במחבלים על מנת שלא להוביל להסלמה נוספת.
למעשה, המדיניות של צה"ל בחודשים האחרונים היא אחת המאופקות שהיו. השאלה היא אם האיפוק מרחיק או מקרב את המלחמה. כפי שכבר ציינו בעבר, את שחיקת ההרתעה הישראלית בדרום צריך לראות בראייה רחבה של שנים, ולא באירועים בודדים.
כבר לאחר ההתנתקות הצהירה ישראל על מאזן אימה מול חמאס, אבל לא עמדה בהצהרות שלה עצמה. הפער בין הדיבורים למעשים הוא אולי הגורם שיוצר את השחיקה המשמעותית ביותר להרתעה צבאית. כך קורה שארגון טרור חלש בהרבה מחיזבאללה מרשה לעצמו מרחבי התגרות בלתי נגמרים מול ישראל.
הבעיה בהסדרה הנוכחית היא לא במבחן התוצאה. לגיטימי לחלוטין שראש ממשלה ינסה להרחיק מלחמה ועימות צבאי, כאשר אינו רואה בכך תכלית מדינית. בין תומכים לבין מתנגדים, חייב להיאמר לזכותו של ראש הממשלה שהוא פעל מהראש ולא מהבטן. גם עכשיו, כשהביקורת כלפי התנהלות ישראל מול עזה מצד גורמים בימין מוכוונת כלפיו באופן ישיר, הוא לא נגרר להחלטות או להצהרות חפוזות, תוך עמידה בלחצים לא פשוטים מבית.
אבל הבעיה המרכזית נעוצה בחוסר המדיניות מצד אחד, ובשחיקת ההרתעה הצבאית לאורך זמן מהצד השני. אף שבצוק איתן עלו כשלים מטרידים מאוד ברמה הצבאית, הוא העניק הזדמנות לאפס שוב את משוואת ההרתעה. משך יותר משלוש שנים וחצי היה השקט בדרום כמעט מוחלט, ובהתאם גם הפיתוח והשגשוג של יישובי עוטף עזה. בזמן הזה חמאס נכשל בניהול רצועת עזה, אבל ניצל זאת לחיזוק הנרטיב הפלסטיני - "ישראל מבינה רק כוח" - וישראל, במקום להוביל וליזום, נתנה לחמאס לקבוע את הקצב.
את הסיבוב הזה נתניהו עובר בשלום. את מרבית הביקורת ספג ליברמן, בין השאר בגלל הפערים בין הצהרות למעשים. נתניהו עשה נכון כשנהג באיפוק ונמנע מלהתייחס למצב הביטחוני בדרום בהופעותיו הפומביות. ועם זה, תושבי הדרום ועוטף עזה כבר לא מוכנים לקבל את המציאות הזו, שבה אחת לכמה שנים מתרחש סבב הסלמה. הם דורשים, ובצדק, מהלך מדיני או צבאי שישים לזה סוף.
נזק מצטבר
השבוע ברדיו גלי ישראל, תחנת הרדיו של אזור יהודה ושומרון, סיפק ח"כ דוד ביטן לשרון גל אוסף של משפטים יוצאי דופן, וביניהם: "כנראה מערכת הביטחון מעוניינת בשקט"; "הקבינט לא מסוגל לקבל החלטה נגד הדרג הצבאי"; "הרמטכ"ל קובע הרבה מאוד בדיוני הקבינט". מעבר לעובדה שביטן מעיד לכאורה בדבריו על חוסר היכולת של הדרג המדיני לממש את המדיניות שלו ברצועת עזה, שהיא כביכול תקיפה הרבה יותר כלפי חמאס, לעומת העמדה "הקובעת" של צה"ל, יש בדברים גם מסר של זריקת האחריות כלפי מטה, לטובת פוליטיקה זולה והסטת הביקורת הציבורית כלפי צה"ל. ביטן לא חושש לנפץ כל יסוד של ממלכתיות. המסר שלו ברור ופשוט - זה לא אנחנו, זה הם. יש קצונה בכירה של צה"ל, ויש ממשלה.
בשנים האחרונות התגברה הביקורת כלפי צמרת צה"ל וערכי הלחימה שלו, בעיקר מהצד הימני של המפה הפוליטית. על פי הביקורת, במתח שבין ערכי צה"ל, כמו דבקות במשימה וחתירה לניצחון מצד אחד לבין טוהר הנשק מצד שני, צה"ל של היום הוא צבא מבולבל, שבדרך הפעולה שלו אינו חותר לניצחון בשדה הקרב.
זהו דיון ציבורי ראוי וזו בהחלט ביקורת לגיטימית, במיוחד נוכח העימותים הצבאיים האחרונים. בכוחות היבשה של צה"ל התגלו בעיות וכשלים שחזרו על עצמם במלחמת לבנון השנייה ובצוק איתן. אבל הקמפיין שהתנהל השבוע על גבו של האלוף יאיר גולן כבר הרבה פחות ראוי.
נכון, התמודדות לתפקיד הרמטכ"ל תמיד רוויה ביצרים ובאינטרסים, אבל במקרה הזה, אין מדובר בקמפיין אישי נגד גולן בגלל אמירותיו השנויות במחלוקת בערב יום השואה ב־2016. הצפת הקלטת מתקופתו כמפקד אוגדת איו"ש, והצגתה בדרך שרומזת שהוא מעדיף את חיי האזרח הפלסטיני על שלומם של לוחמי צה"ל, נעשו תוך שימוש במניפולציות הזולות ביותר. עיגול המטרה אולי סומן סביבו, אבל המטרה רחבה הרבה יותר. היום זה גולן ומחר זה יהיה קצין בכיר אחר. זה אינו מאבק מול קצין מסוים, אלא מאבק שיטתי מבחוץ על ערכי צה"ל.
הדבר נכון שבעתיים בכל הקשור למינוי הרמטכ"ל. כעיתונאים, אנחנו יכולים לשרטט את קווי האופי העיקריים של המועמדים, את התפקידים המרכזיים שביצעו, את השיח על אודותיהם בצבא ואירועים בולטים בעברם. מעבר לזה, כל התיימרות לקבוע עמדה נחרצת לגבי המועמדים היא סובייקטיבית ומושפעת, בין השאר, ממידת ההיכרות שלנו עם הקצינים השונים.
למען הגילוי הנאות, עם שניים מהמועמדים לתפקיד הרמטכ"ל, האלופים יאיר גולן ואביב כוכבי, יש לי היכרות מתקופת שירותי הצבאי וזוויות ראייה נוספות לזווית הראייה העיתונאית שלי. ועדיין, אין בכך כדי לספק סל כלים מלא לקבוע מי מתאים יותר לתפקיד. החברה הישראלית התבגרה בעשורים האחרונים ועברה מהערצה עיוורת לצבא ולמפקדיו הבכירים להבנה שהביקורת על הצבא היא הכרחית. אבל בין ויכוח ציבורי לגיטימי על התנהלות צה"ל וערכיו, ועד למצב שבו נעשית מניפולציה שמנסה להפוך מועמד ללא לגיטימי ולהוציא אותו מהמחנה - רב המרחק. לקצין שמלווה במשך שנים רבות משפחות ששכלו את יקיריהן, אין דוקר יותר בבטן מהשימוש שנעשה במשפחות שכולות.
קו אחד מחבר בין הדברים שאמר ח"כ ביטן, שהתלונן על הקושי לשלוט בצבא ובגנרלים, לבין מתן לגיטימציה לשיח ציבורי המנסה לצבוע את צה"ל בגוונים פוליטיים ומאשים את קציניו הבכירים ברפיסות ובפחדנות. הנזק, גם אם הוא קשה למדידה, מצטבר והולך. את הקונצנזוס סביב צה"ל, בקצב הזה, יהיה קל לפרק. להרכיב בחזרה - זה כבר יהיה מורכב הרבה יותר.