היה משהו סמלי ומעורר מחשבה כשההודעה המסקרנת ביותר שיצאה השבוע מלשכת ראש הממשלה הגיעה ביום שבו בנימין נתניהו הוריד בפועל את דרג המזכיר הצבאי שלו בעוד דרגה. בתקופת כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה, לפני 20 שנה בדיוק, המזכיר הצבאי היה דני יתום, קצין בדרגת אלוף שהגיע לתפקיד אחרי שירות עשיר בצה"ל ואחרי שהיה מפקד פיקוד המרכז וחבר במטכ"ל.
הוא הבין דבר או שניים לא רק בהפעלת הכוח אלא גם בבנייתו, ולא פחות חשוב - בפוליטיקה הפנימית של צה"ל ובקשרים שבין זרועות הביטחון השונות. המזכיר הצבאי הוא האיש שאמור לתאם, להעביר מסרים ולדאוג שכל המידע מובא באופן מדויק וכולל אל ראש הממשלה, ויתרה מזו - שההנחיות והתוויות המדיניות של ראש הממשלה מועברות ומיושמות בגופים האחרים.
ברק לא היה בור בענייני צבא. הוא היה רמטכ"ל לשעבר, ראש אמ"ן, חבר המטכ"ל ובעל עבר צבאי מפואר. הידע שלו בתחום היה עשיר, ודווקא הוא מינה למזכירו קצין בכיר והעלה את הדרג. אריאל שרון, שבא אחריו, לקח לתפקיד את האלוף משה קפלינסקי. השבוע נכנס לתפקיד קצין בדרגת אלוף־משנה, אבי בלוט. קצין צעיר, מוכשר ומגויס.
בכל זאת נשאלת השאלה מדוע ראש ממשלה בעל עבר צבאי צנוע יחסית - נתניהו סיים את שירותו כקצין זוטר בסיירת מטכ"ל - מסתפק בקצין שטח ללא עבר ניהולי משמעותי בצה"ל בתקופה של אתגרים ביטחוניים. התשובה היחידה שעולה בדעתי היא זו שקיבלתי מאנשי נתניהו כשהעליתי לפני כשנתיים תהייה: כיצד הלשכה שלו הלכה והידלדלה והפכה ממעוז הפיקוד והניהול העליון עם אנשי מפתח בעלי ניסיון - ובהם אורי שני, יוסי קוצ'יק, דובי ויסגלס, יורם טורבוביץ', עוזי ארד, יעקב עמידרור ואחרים - ללשכה שבה יש פקידים חסרי ניסיון ניהולי ציבורי? התשובה שהועברה אלי אז באמצעות היועץ ניר חפץ, כיום עד מדינה נגד נתניהו בפרשות שונות, הייתה: "הוא לא צריך עוזרים בעלי ניסיון ציבורי רחב, כי הוא בעצמו בעל הניסיון הכי רחב והכי עמוק. הוא יודע הכל".
עובדתית זה נכון. נתניהו מכהן כראש ממשלה יותר מעשר שנים במצטבר. הוא היה דיפלומט, חבר כנסת, סגן־שר ושר, ומכיר מעולה את מסדרונות השלטון. הוא מעמיק, רציני וידען. זה לא מפחית את הצורך בנבחרת בעלת שיעור קומה לצדו. מנהל טוב ממַנה לידו את הטובים והמנוסים ביותר שיש.
ביטחון 2030
אבל משהו השתנה בתפיסת הניהול - ואולי בתפיסת המציאות - של נתניהו בקדנציה הנוכחית. כל זה מתחדד לנוכח ההודעה המסקרנת של נתניהו שהבליחה מעל כותרות היומיום השחוקות, בין הוויכוח על המדיניות מול עזה, נזקי בהלת העכברת לעסקים בצפון וקרבות האירוויזיון. נתניהו כינס את הקבינט שלשום כדי לדבר על תכנון לטווח ארוך. היו לכך כמה רמזים קטנים בחודשים האחרונים. שר האוצר משה כחלון דיבר על תוספת ענק לביטחון והיו עוד כמה איתותים, אבל בסוף נתניהו הוביל, כינס, הציג וגם פרסם, בליווי הודעה וסרטון קצר, את החזון הביטחוני שלו לעשור הקרוב.
בקבינט הציג ראש הממשלה את "תפיסת הביטחון 2030" שגיבש בשנתיים האחרונות. מדובר בדיון ראשון מתוך סדרת דיונים שתתקיים בנושא. בהודעה שהפיצה לשכתו נכתב: "ראש הממשלה הציג את האיומים הצפויים בעשור הקרוב, את בניין הכוח הדרוש ואת העקרונות להפעלתו. המסמך המלא מסווג ויוצג בקרוב על ידי ראש הממשלה במלואו לוועדת המשנה לענייני מודיעין ושירותים חשאיים בכנסת וכן לפני פורום המטה הכללי, המוסד והשב"כ. החלק הלא מסווג של המסמך מתייחס להשלכות התקציביות שיובאו בקרוב לאישור הקבינט".
כלומר, אנחנו נחשפים לשורה התחתונה בלבד: כמה זה יעלה ומה העקרונות. בשורה הזאת נתניהו מדבר על הגדלת תקציב הביטחון ומסביר: "בשל האיומים הצפויים בעשור הקרוב, יגדל התקציב הביטחוני ב־0.2% עד 0.3% (של התל"ג) במקביל להמשך ההתייעלות של צה"ל. הגדלת התקציב מיועדת להוצאה על כלל גופי הביטחון (צה"ל, השב"כ, המוסד ואחרים), העומדת היום על פחות מ־6% מהתל"ג. היעד הוא צמיחה שנתית ממוצעת של 3% עד 4% והוצאה ממוצעת של כ־6% מהתל"ג לכלל צורכי הביטחון. כשהתל"ג יגיע לחצי טריליון דולר, ייבחן מחדש השיעור הנדרש להוצאה הכוללת על הביטחון".
זו נוסחה חשבונאית עמומה שמבטיחה הרבה כסף לכל גופי הביטחון. נתניהו הסביר שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו, ואפילו חייבים: "בשל שטחנו הקטן, ריכוז האוכלוסייה וריבוי האיומים סביבנו, יהיו צורכי הביטחון של ישראל תמיד גדולים בהרבה מאלה של כל מדינה בסדר גודל דומה. המשק הישראלי היום חזק דיו כדי לאפשר תוספת זו, ובכל מקרה תיעשה ההגדלה תוך שמירה על מסגרת תקציבית אחראית.
"בשני העשורים האחרונים טיפחנו כלכלה חופשית כדי לשרת את צורכי המדינה, ובראשם הביטחון. מול צבר האיומים אנו בנקודת היפוך. היום אנו נדרשים להשקיע יותר בביטחון כדי להגן על ההישגים ולהבטיח את המשך הצמיחה הכלכלית. השילוב של עוצמתנו הביטחונית ועוצמתנו הכלכלית יגדיל את נכסיותה של ישראל בעיני מדינות אחרות ובכך גם יגדיל את עוצמתנו המדינית".
תוספת התקציב תוקצה לשורה של נושאים: חיזוק כושר התקיפה, יכולת סייבר מעצמתית, שדרוג ההגנה נגד טילים, המשך מיגון העורף והשלמת גדרות הביטחון. נתניהו נותן מענה לשינוי דרמטי שחל בעולם בכלל ובאזורנו בפרט. השינוי המהותי הוא שהאיום הצבאי והסיכוי למלחמה קטן מאוד. עימות צבא מול צבא כמעט לא קיים בעתיד הנראה לעין. מולם עלו סיכונים אחרים, שונים באופיים, המחייבים היערכות ומענה שונים. הבולט ביותר הוא השינוי באופי העימות בגבולות. הגבול הפך נזיל, נפיץ ומטושטש. האויב החצי־מדינתי, שיש לו יכולת פגיעה כואבת בעורף אבל אין לו כמעט אחריות ונכסים פריכים - כמו דאע"ש בסיני או חיזבאללה בלבנון - הוא האויב המרכזי.
עולה הצורך בהיערכות לשדה הקרב העתידי של טילים ומתקפות מחשב שיכולות לשתק את החיים המודרניים, שהפכו להיות תלויים כמעט בכל תחום במסך ובמקלדת, ולכן דרושה "גדר". אם היו שואלים את נתניהו איך הוא היה רוצה שיזכרו אותו הוא היה משיב: "שומר ישראל". אני אוסיף: "מגדר ישראל". הגדר בדרום, שנתניהו ביצע והייתה פרויקט שיזם קודמו אהוד אולמרט, היא מודל שהוא גאה בו ומאמין בו. נתניהו מרחיב אותה מול סוריה, לבנון ואפילו ירדן, שלאורכה מזדחלת הגדר המזרחית. נתניהו משרטט בברזל את גבולות ישראל. הוא מגדר וגם מגדיר. זה השילוב האידיאולוגי בין תפיסת הביטחון 2030 לחוק הלאום. הוא מרגיש שהוא שומר ישראל כי הוא גם פורש גדר וגם מגדיר ומבצר את הלאום היהודי. זו תפיסה של ציונות מדינית שנותנת משמעות רבה למילים, להצהרות ולהגדרות.
הוא סופג בקלות את הביקורת, הסערה והכעס על המהלך, כי הוא חושב שזה מה שיקבע את אופי המדינה המוגדרת והמגודרת שלנו. וילה בג'ונגל. אי בים האסלאם. הביקורת על נתניהו היא בדיוק על זה. מדינה חזקה, שמסוגלת להרשות לעצמה הוצאות כאלה, יכולה להרגיש מספיק בטוחה להיות חברה פלורליסטית, פתוחה, בריאה ותוססת - חברה שמכילה את כולם, שנותנת לכל אזרח מקום, בלי לגדר בפחד את מקומו של הרוב, הלאום היהודי; חברה שיכולה לתת להומואים להשתתף בהליך פונדקאות; חברה שלוקחת חלק מהמשאבים ומשקיעה בביטחון חברתי ותזונתי, בשוויון בנטל ובשילוב.
ובכל זאת, הערה אחת משמעותית: נתניהו הוא גם שר החוץ. בכל תפיסת הביטחון והכסף אין מילה אחת על חיזוק המערך הדיפלומטי של ישראל. נתניהו פירק את המשרד וחילק סמכויות, ובשבוע שבו נחשפה פרצה קטנה בגדר, כאשר המהלך של קולומביה להכרה בפלסטין הגיע במפתיע רגע לפני שראש הממשלה כמעט נסע והתבזה שם, עולה השאלה איך זה לא חלק מתוכנית הפעולה לביצור הביטחון. האתגר המדיני־דיפלומטי שקול כמעט לאיום הטרור, הסייבר והטילים. זו הרגל החסרה בעקרונות שהציג נתניהו. אולי אפשר יהיה להוסיף אותו בתהליך ההתייעצות.