לא חושב שיש דבר מפחיד יותר מרחובות ניו יורק אחרי אחת בלילה. במיוחד אם אתה נראה כמוני: לא בדיוק הבריון השכונתי, לא בדיוק חתול רחוב, ואין עליך סנט. אמי גרה בניו יורק ונהגתי לבקר אותה בכל חופש גדול מאז הייתי ילד. ידעתי שאחרי 12 בלילה אסור להסתובב בעיר הזו. ניו יורק היא עיר אלסטית: ביום היא לונה פארק חייכני לתיירים ובלילה הופכת לדבר הכי אכזרי שיש.
הייתי אז בן 23, ילד אשכנזי מפונק שעשה את צעדיו הראשונים בדרך להחריב את חייו. ככה מצאתי את עצמי במנהטן לאחר שברחתי מטיפול גמילה. נפלטתי אל הרחוב בסביבות עשר וחצי בלילה. הלכתי בקצב מהיר, חוצה את הרחובות והשדרות, כשניו יורק משמשת שטח האש של העצבים שלי כלפי אמי, שהחליטה לעשות ממני בן אדם נקי וגמול. לא היה לי מושג לאן אני צועד, אבל זה לא עניין אותי, פשוט נהניתי מהידיעה שאמי ודאי מתה עכשיו מדאגה. אפילו קיוויתי שהיא מאשימה את עצמה במצב.
בעשר וחצי ניו יורק עדיין שומרת על אלגנטיות מסוימת. לא הרגשתי כאילו בלילה הזה אני הולך להפוך מילד אשכנזי מפונק שחושב שמגיע לו הכל למישהו שפתאום יבין שלמציאות יש גם ציפורניים חדות. הזמן רץ והעיר הפכה מלונה פארק למשחטה. לעולם לא אשכח את הרגע שבו מאחד הבניינים קפץ אלי איזה פרצוף אפרו־אמריקאי בגודל של מזרן קינג סייז, עטוף גופייה לבנה שהבליטה את הנתונים הטבעיים העצומים שלו ואת קעקועיו. הוא קרא לי: ״היי קיד״. התעלמתי והמשכתי ללכת, והוא רק הגביר את קולו וצעד אחרי. אני זוכר את האימה שאחזה בי, האימה הכי גדולה שחשתי אי־פעם. עוד שנייה ואני משתין במכנסיים.
המזרן הגביר מהירות ומהר מאוד נעמד מולי. ״וואט׳ס יור קיק?״, הוא שאל אותי. המונח ״קיק״ הוא סלנג אמריקאי למשהו מרגש, מסעיר, ובהקשר הספציפי שלנו: איזה סם עושה לך את זה? כלומר, איזה אתה רוצה?
קפאתי. לא אמרתי מילה. ״אני רואה את זה עליך, קיד״, הוא אמר, ״אתה רוצה את זה״. לסוחרי סמים יש יכולת מדהימה לזהות מישהו רעב. גמגמתי בקושי משהו לא ברור והוא שאל ישירות: ״כמה יש עליך, ילד?״. אמרתי לו שאין לי דולר. היה ברור שהוא לא מאמין לי. הוא שלח יד לכיס המעיל שלי והחל לפשפש. ואז עבר לכיס השני. מהר מאוד הוא גילה שפשוט אין עלי כלום. ״וואט דה פאק, קיד?״, הוא התפלא ואמר לי לבוא איתו. לא רציתי, אבל היה ברור שאין לי ברירה. הוא נכנס לסמטה ואני אחריו. הלב שלי דפק. מסיטואציה כזו לא יכול לצאת שום דבר טוב.
״בוא, בוא״, ציווה עלי בעודי גורר רגליים באטיות ובפחד. כמה מטרים בתוך הסמטה הוא חתך ימינה לעוד סמטה ואני אחריו. מיד לאחר הפנייה גיליתי כמה חבר׳ה שלו שישבו סביב שולחן קטן ומאולתר ובישלו גושים לבנים על נייר אלומיניום. הכרתי את הגושים מניסיוני באגף הנרקוטיקה. זה היה קוקאין.
״טייק אה היט מאן״, הוא אמר והגיש לי מקטרת אלומיניום עם גוש בתוכה, ״בי מיי גסט״. לא הייתה לי ברירה, לקחתי שכטה כמו שראיתי שעשה ההוא לפני שישב ליד השולחן - ונחנקתי. השתעלתי בקולי קולות וכל יושבי השולחן התגלגלו מצחוק. הבנתי שאומנם הפכתי לבדיחת היום, אבל זו גם ההזדמנות שלי להסתלק מהמקום. מתברר שיש יתרונות מסוימים בלהפוך לבדיחה.
יצאתי מהסמטה במהירות והמשכתי לדהור. מכל מקום הציצו אלי אנשים עם מבטים של חיות טרף. פתאום קלטתי שאני קרוב למקום החביב עלי בניו יורק: המדיסון סקוור גארדן, היכן שראיתי משחקים רבים של הניו יורק ניקס. זכרתי שצמוד להיכל יש נקודת משטרה והחלטתי שאני הולך אליהם לבקש עזרה. כבר לא היה כיף לשחק את תפקיד הילד המורד. הבנתי שאם אני לא יוצא מהמשחק הזה, המשחק יגמור אותי.
הגעתי לתחנת המשטרה עם דמעות בעיניים. ביקשתי מהשוטר בעמדת הקבלה שיעזור לי ליצור קשר עם אמי. השוטר האמריקאי שאל בקרירות היכן היא נמצאת ואני ציינתי את שם העיירה בניו ג׳רזי שבה התגוררה בזמנו. ואז קרה דבר לא ייאמן. השוטר הביט בי ואמר: ״ניו ג׳רזי היא לא בשטח השיפוט שלנו, אין לי דרך לסייע לך״. התחננתי אליו שלפחות יעזור לי ליצור קשר עם משטרת ניו ג׳רזי. הוא השיב באדישות שזה לא במסגרת תפקידו ושלח אותי לדרכי.
קשה לי להסביר את תחושת הבהלה שחשתי ברגע שהבנתי שנגזר עלי להמשיך לשוטט בלילה הניו־יורקי. המשכתי ללכת בלי כיוון, בתקווה שאראה אולי מישהו שלא נראה כמו סרסור או סוחר סמים ואבקש את עזרתו, אבל לא מצאתי אחד כזה. אין מלאכים בשתיים בלילה בניו יורק.
לפתע אורות וסירנה החלו לשעוט מאחורי. הפניתי את מבטי לאחור וראיתי ניידת של משטרת ניו יורק. מתוך אינסטינקט התחלתי לרוץ, והניידת הגבירה מהירות. כשהיא התקרבה ראיתי את אמי ובעלה מהחלון האחורי. עצרתי ונשמתי לרווחה. נכנסתי פנימה, פתאום היה לי ברור שהם חבל ההצלה שלי בחיים. הניידת המשיכה בנסיעה אל התחנה שבה אמי ובעלה החנו את רכבם. בינתיים עלו בקשר קריאות שונות למעשי שוד, הטרדות מיניות, דקירות ומכות. היה לי ברור שאם לא הייתי עכשיו בניידת הזו, הייתי גם קריאה.